הסרט "גולדה" נוגע באופן מצמרר בפוסט-טראומה הישראלית
הסרט "גולדה" נוגע באופן מצמרר בפוסט-טראומה הישראלית
הבמאי גיא נתיב מתמקד בדמותה של ראש הממשלה במשך שלושת השבועות של מלחמת יום הכיפורים ומצליח ליצור סרט מצוין, שלופת בגרון וגורם לפעימות לב מואצות. הלן מירן בנעלי גולדה מצליחה לצייר גיבורה מפתיעה, מלאת ספקות ובעלת רגישות עצומה
שלושה סרטים המוצגים כרגע בבתי הקולנוע בארץ בנויים באופן דומה: שלושתם מתחילים בעדות של גיבור הסרט בוועדת חקירה שמנסה למצוא דופי במעשיו והחלטותיו, ומתוך העדות הזאת אנו חוזרים אחורה בזמן, אל העלילה שנמסרת כפלאשבק המציג באופן כרונולוגי את מה שמספרת הדמות הראשית בעדותה.
כך נפתח "אופנהיימר", כך מתחיל "המזח" וכעת גם "גולדה", המספר את סיפורה של ראש הממשלה גולדה מאיר בימי מלחמת יום הכיפורים, מבעד לעיניה, רגשותיה ותחושותיה. יש היגיון בנוסחה הזאת: היא מעניקה לסרט עלילתי, שאינו מחויב בהכרח למציאות, מידה מסוימת של אמינות המגובה בפרוטוקולים. אבל זו גם עדות שמציגה נרטיב אחד, סובייקטיבי. הסרט גורס: "אמת דיברתי". הגיבור לאו דווקא. שלושת הסרטים האלה, אגב, נגמרים בהכרעת הדין, שמזכה את הגיבור מההאשמות כלפיו.
"גולדה", בכיכובה של הלן מירן, הוא סרטו החדש של גיא נתיב, במאי ישראלי ("מבול") שבשנים האחרונות פועל בלוס אנג'לס. אחרי שזכה באוסקר על סרטו הקצר "סקין" הוא ביים באמריקה סרט ארוך באותו שם, אבל עם סיפור שונה, ואז גויס על ידי הצוות הבריטי שיצר את "פלורנס פוסטר ג'נקינס" לביים את "גולדה".
הסרט לא מתיימר להיות ביוגרפיה של פוליטיקאית, את זה עשתה כבר המיני־סדרה עם אינגריד ברגמן מ־1982 והמיני־סדרה שנמצאת כעת בהפקה עם שירה האס בתפקיד הראשי ועם ברברה סטרייסנד כמפיקה. "גולדה" מתרחש במסגרת זמן ברורה ומצומצמת: שלושת השבועות שבין פרוץ מלחמת יום הכיפורים ועד ההצעה האמריקאית להפסקת אש. וגם הלוקיישן תחום וברור: בין הבור שבו מתאסף המטכ"ל בקריה למטבח שבו מכינה גולדה בורשט ובו היא מארחת את בכירי שריה ושרי העולם.
כמו "שעה אפלה", שבו שוטט גארי אודלמן בתור ווינסטון צ'רצ'יל במחילות התת־קרקעיות של חדרי המלחמה בלונדון, כך גם "גולדה" עוקב אחרי ראש הממשלה במחילות שמתחת לתל אביב. אלה גם מחילות הנפש והתודעה שלה, שסוגרים עליה במסדרון אפל וקלסטרופובי - כמו קבר.
הסרט מתחיל ב־5 באוקטובר 1973, ערב יום הכיפורים. גולדה מאיר, בסך הכל ראשת הממשלה הרביעית בעולם, נוחתת מפגישה עם קאנצלר אוסטריה, ומקבלת את המידע שהסורים והמצרים מתכוננים לתקוף. זו החלטה דרמטית עקרונית ומוצלחת מצד התסריטאי הבריטי ניקולס מרטין. הוא מדלג על הימים שלפני המלחמה, ועל הנרטיבים הסותרים בשאלה של מי היתה הטעות לא לגייס מילואים - של גולדה עצמה או של המטכ"ל והמודיעין שלה - ומתמקד בכרוניקה. בשדה התעופה מקבלים את פניה צבי זמיר, ראש המוסד והיחיד בסביבתה הקרובה של ראש הממשלה שאמר בוודאות שתפרוץ מלחמה; ולצדו לו קדר, מזכירתה האישית של מאיר ואשת סודה.
אף שזה לכאורה סרט על פוליטיקה ועל מלחמה, הכוח הרגשי העיקרי של "גולדה" מצוי בסצנות שבין קדר (קמי קוטון) לבין גולדה, בגילומה של מירן - שמעניקה כאן רגישות עצומה למי שהוגדרה ונתפסה כ"אשת הברזל הישראלית" והציגה פאסון קר מזג וקצר רוח כלפי חוץ.
הסצנות בין מאיר לקדר , כשהן אפופות עשן סיגריות, הן אלה שבהן מצטיירת גולדה הלא־ציבורית, גולדה מלאת הספקות, הרדופה, המסויטת, הנוירוטית, שחיה את כל חייה במנוסה: מאוקראינה לוויסקונסין ומשם לפלסטינה לקיבוץ ומשם לירושלים לכנסת - הכל בתחושה שמלאך המוות עוד רגע יגיע אליה, ואם תיכנע ותקרוס, כל העם היהודי יקרוס איתה.
משדה התעופה נוסעת מאיר לבית החולים, לטיפולי הקרנות נגד סרטן הלימפומה שהסתירה ממקורביה (חוץ מקדר), הסרטן שיהרוג אותה חמש שנים אחר כך. כך, סצנות הפתיחה מציגות את גולדה כאשה שחיה את חייה בצללים, בבונקרים, מחזיקה סודות אישיים מהמדינה וסודות מדינה מהעולם, ומוקפת גברים כל הזמן: רופאים, שרים וגנרלים - שנותנים לה עצות שהיא לא יודעת אם הן טובות או לא.
אף שיש בסרט בחירות תסריטאיות נוסחתיות, ואף על פי שלרגעים נתיב בבימוי שלו פונה לנקודת מבט סובייקטיבית מטאפורית, שמחלישה את הסיפור ומציגה אותו באור בנאלי, "גולדה" הוא סרט אפקטיבי בצורה בלתי רגילה. הוא אפקטיבי כי הוא מציג את מלחמת יום הכיפורים כמצב של קטסטרופה שאולי כמעט הביאה את המדינה הזאת אל סף אבדון ותבוסה. הוא אפקטיבי דווקא כי הוא בוחר שלא להראות את המלחמה עצמה, אלא הופך את גיבורי הסיפור הזה, שרי הממשלה ואלופי הצבא, למתבוננים ומאזינים מרחוק ובדיעבד את השלכות החלטותיהם וטעויותיהם, כשהם כבר חסרי אונים להושיע. הזעקות הנשמעות בקשר מחרידות יותר מאשר אם היו מצולמות בשדה הקרב.
הסרט הזה, שעשוי מצוין, לופת את הגרון וגורם לפעימות לב מואצות. איכשהו זה סרט שהוא אזהרת טריגר אחת גדולה שכן המלחמה הזאת היא הפוסט־טראומה שלנו, והחדרים הסגורים והאפלים של "גולדה" יוצרים סרט שהוא התקף חרדה מתמשך, שעשוי לגעת באופן מצמרר בכל מי שחי את המלחמה אז.
במקביל ל"גולדה" מוקרן בבתי הקולנוע סרט אפקטיבי אחר, אבל שונה בתכלית: "המזח", המספר את סיפורם של אותם ימים בדיוק, אבל מבעד לעיניהם של חיילי מוצב צה"ל בתעלת סואץ, שהברדק הצבאי איכשהו שכח אותם שם. שני הסרטים מציגים גישות הפוכות לניהול מלחמה: "המזח" עוסק בחיילים שמתלבטים האם להיכנע לאויב ובכך להציל את חייהם, ו"גולדה" מעביר את התחושה האפוקליפטית שהעביר לגולדה משה דיין, שהמלחמה היא חורבן הבית השלישי. שני הסרטים חוזרים 50 שנה לאחור, גם כי זה תאריך עגול ורשמי, אבל גם כי איכשהו פניה של ישראל העכשווית עוצבו במלחמה הזאת: להיכנע, או להילחם עד המוות.
