סרט הפרידה מא"ב יהושע: "הספקתי לא מעט"
סרט הפרידה מא"ב יהושע: "הספקתי לא מעט"
הניסיון לצלם סרט פרידה מהסופר א"ב יהושע נתקל בשמחת החיים שלו ובעקשנותו למצות כאן כל שנייה. הסרט שיצר יאיר קדר, יוצר סדרת העברים, יוקרן היום בפסטיבל הסרטים בירושלים ובהמשך בכאן 11
“עשית 14 סרטים על סופרים, אבל כולם מתים. ואז פתאום ראית שיש סופר אחד חי. אז אמרת ניקח את הסופר הזה, נשים אותו בבית שלו, זה פחות כסף, ונצלם”, פונה א”ב יהושע אל יאיר קדר, יוצר סדרת “העברים”, בפתיחת הסרט החדש שלו שמוקרן היום בפסטיבל הסרטים בירושלים (ובהמשך בכאן 11).
“הפרק האחרון של א”ב יהושע” הוא סרט על סופר חי שמתכונן למותו. אבל מה לעשות שא”ב יהושע הוא אדם כל כך חיוני, משעשע ושופע חום — שגם ההכנות שלו לקראת הסוף הן מלאות חיים? יהושע מתמסר לצילומים. הוא אפילו לוקח איתו את הבמאי לביקור אצל הרופא. יש לו גידול בוושט. מצבו לא משהו אבל יהושע מדבר בכנות ובהומור ולא לוקח את עצמו ברצינות רבה מדי. "חייתי 80 ומשהו שנה", הוא אומר למצלמה, "יש לי חלקת קבר ליד איקה אשתי המנוחה, הספקתי לא מעט".
כמו רוב סרטי “העבריים”, גם כאן מתמקד קדר בביוגרפיה ובדמות הסופר והיצירה ברקע, בציטוטים מתוך ספרים כמו “המאהב”, “מולכו”, או “שליחותו של הממונה על משאבי אנוש”, שקוראים לאורה ריבלין ועודד קוטלר. הסרט מצליח לגעת במהות של יהושע כאדם, אבל כמעט שלא נוגע בשאלה מה הפך אותו לסופר כל כך חשוב, כיצד סיפר סיפורים מרתקים על בני אדם יחידים ועם זאת הצליח להעביר דרכם מטען דנ”א יהודי וישראלי רב־משמעות, ונגע ביד מבינה ובוטחת בכל המקומות הרגישים האישיים: בחיי רגש, ליבידו ומשפחה.
לצורך הצילומים יהושע גם פוגש אנשים. למשל, העיתונאי והח”כ לשעבר דניאל בן סימון. יהושע מספר לו על אמו, ילידת מרוקו שעלתה לישראל בגיל 16 וכשנשאלה היכן נולדה, התביישה לענות כי הבינה בחושיה שהאשכנזים מנהלים את המדינה. בן סימון מדבר על פצע שביחס המזלזל כלפי העולים ממרוקו, אך יהושע מסרב להיות סמן עדתי כלשהו, מסרב לשמש בתפקיד המזרחי. “מה מרוקאי בי?”, הוא מתקומם. “אני התנתקתי מהשורשים שלי. השורשים תוקעים אותך. אתה צריך לשלוט בשורשים ולא הם בך”. בראיון לטלוויזיה הפלסטינית הוא נראה אומר שהדרך שבה ישראל כבשה והתנחלה בשטחים היתה שגיאה חמורה. אבל עכשיו כבר אי אפשר להפריד בין הישויות. צריך למצוא דרך לחיות יחד בשיתוף.
הסרט נוגע גם בנושאים אישיים. למשל, הילדות של יהושע. הוא מספר על אמו שהכתה אותו ועל הקשר הרך יותר עם אביו. הוא מדבר על האלמנות שלו. על זה שאם כבר נמצאים בקשר, כדאי שזו תהיה אהבה אמיתית. אם כבר כותבים ספר, כדאי שיהיה בו ליבידו. רואים אותו דופק שניצלים במטבח, מטגן, עורך שולחן, שוטף כלים, לבד.
אם במקרה משהו מסתבך בטיפול, הוא מבקש שלא להחיות אותו, “תנו לאדם למות בשקט”. אבל גם מול אפשרות כזאת, הוא לגמרי אנטי־מוות. זה הרי סופר שמה שהוביל אותו לכתוב לא היה היה הפצע אלא המגע עם המילים והדמיון השופע. הוא מסכם: “העיקר זה לא החיים, העיקר זה החיים הטובים”.
