סימן קריאה כפול: כתב העת חוגג יובל
סימן קריאה כפול: כתב העת חוגג יובל
50 שנה אחרי שהציל את הספרות העברית, כתב העת "סימן קריאה" מודפס מחדש במהדורה מיוחדת. מאיר ויזלטיר, מהעורכים הראשונים, מתגעגע
בימים שבהם ספר חדש של סופר ידוע היה מאורע שכולם דיברו בו; בימים שבהם קריאת ספרים היתה נחלת רבים ולא עיסוק נישתי — נפל דבר בספרות הישראלית. בספטמבר 1972, ממש לפני 50 שנה, יצאה לאור החוברת הראשונה של כתב העת "סימן קריאה" שייסדו מנחם פרי ומאיר ויזלטיר. זו היתה חוברת עבת כרס עם עושר רוחני עצום, שהוגדרה כ"רבעון מעורב לספרות". מעורב? גם עירוב של פרוזה, שירה, תרגום, מחקר, אבל גם "מעורב" מבחינת הזיקות לתרבות הישראלית המתהווה. די במקביל הפכה "סימן קריאה" גם להוצאת ספרים, ובהמשך התגלגלה להיות "הספרייה החדשה", שפרי עורך עד היום.
כעת, לרגל חגיגות היובל, יראו אור מחדש במהדורה מיוחדת שלוש החוברות הראשונות של "סימן קריאה" עם כל השפע הזה, ולצדן הספרים הראשונים שיצאו לאור בהוצאה: המחזה "חפץ" של חנוך לוין, ספר השירים של ויזלטיר "קח", "שירה" של יונה וולך, "ציפור כלואה" של יאיר הורביץ, ו"השבר הסורי אפריקני" של אבות ישורון.
אנשי "סימן קריאה" לא התביישו לשאוף לכונן טעם חדש אצל הקוראים, לחנך לטעמים נרכשים. החוברת הראשונה עלתה 9.90 ל"י (השנייה כבר עלתה 11 ל"י) וכללה שירים של אבות ישורון, יאיר הורביץ, דוד אבידן, אמיר גלבע, זלדה, מאיר ויזלטיר ומרדכי גלדמן. התפרסמו גם פרק מתוך "טוביה החלבן" בתרגום ברנר, קטעי פרוזה של יהושע קנז וחנוך לוין, פרק מ"אל המגדלור" של וירג'יניה וולף בתרגום ויזלטיר, שני סיפורים של פוקנר שתרגמו פרי ויעל רנן, ורשימות של גדעון טורי על ג'ויס, גרשון שקד ויוסף האפרתי על א"ב יהושע, יעל שורץ על שירתו של דוד פוגל, ועוד הרבה דברים טובים.
ויזלטיר, כאמור, היה שותף עם פרי בעריכת הגיליון הראשון. "בשלב מסוים פרשתי, אבל הייתי יועץ הסתרים של מנחם הרבה שנים", הוא מספר. "את חוברת 8 אני ערכתי, כי מנחם היה בשנת שבתון. מנחם עשה דבר גדול. הזיכרון ההיסטורי של אנשים די קצר, הם לא מבינים מה זה 1970, השנה שבה הגינו את 'סימן קריאה' והתחלנו לארגן אותו. בשנה הזאת מתו לאה גולדברג ונתן אלתרמן. באפריל 1972 מת אלכסנדר פן, במאי 1973 מת אברהם שלונסקי. בתוך שנתיים וחצי המבנה של השירה העברית, שהיה אז בולט הרבה יותר מאשר היום, כבר לא היה".
נוצר ואקום.
"לא סתם ואקום, קריסה. בשנות ה־60 כבר הפעלנו לחץ לשנות את השירה, ונוצר דור של קוראים חדשים שקראו אותנו יותר מאשר את שלונסקי, אבל היה צריך להקים במה שתרכז את כל הטוב שהצטבר. האמנו באיכות".
כתב העת החדש לא רק קיבץ את הקולות המשמעותיים בספרות — הוא גם הצמיח וטיפח אותם, ולפעמים המציא אותם. פרסמו שם יעקב שבתאי, ישעיהו קורן, יוסל בירשטיין, יהודית הנדל, עמליה כהנא־כרמון, דויד גרוסמן, רונית מטלון, א"ב יהושע. נילי מירסקי ומשה רון עשו שם את עבודות התרגום הראשונות שלהם. "באותה תקופה רוב הספרות הזרה של המאה ה־20 כלל לא תורגמה לעברית", אומר ויזלטיר. "לא היה אף ספר אחד של וירג'יניה וולף, לא היו הספרים של פוקנר חוץ מאחד, לא 'יוליסס' של ג'ויס, פרוסט אולי ספר אחד בתרגום מיושן.
"אחת המטרות של 'סימן קריאה' היתה לתרגם את ספרות המאה ה־20 לעברית. הלית ישורון, נילי מירסקי — מנחם המציא אותן כמתרגמות. פעם שאלו את מאיר שלו מי הסופר האהוב עליו, והוא ענה 'נילי מירסקי'. כי נילי, עם התרגומים שלה, יצרה עמדה בספרות. על זה התחנכו הרבה מתרגמים, גם בלי ללמוד אצלה.
"כבר כנער הבנתי שאם אני רוצה להיות סופר או משורר, אני לא יכול שלא לקרוא את ספרות התקופה שבה אני חי, והתחלתי ללמוד אנגלית כמו מטורף. התחלתי לתרגם עוד כסטודנט באוניברסיטה בשביל פרנסה, בהמשך תרגמתי ספרים שרציתי שיהיו בעברית — וירג'יניה וולף, מלקולם לורי ואחרים".
"קח" של ויזלטיר היה הספר הראשון שהוציא ב"סימן קריאה". לפני כן הגיש אותו להוצאת דביר, שדווקא רצתה להוציא, אבל היתה בעיה: בספר הופיעה המילה "מזדיין". "דביר היתה שייכת אז להסתדרות הציונית, והיתה להם מועצה מפקחת", הוא מספר. "מנהל ההוצאה אלכסנדר ברוידא שאל אם אפשר במקום מזדיין לכתוב מחורבן, אמרתי שלא".
אתה עצמך פרשת מהעריכה ובחרת להתרכז ביצירה.
"אני ומנחם לא אנשים קלים והיו בינינו אי־הסכמות, החלטתי שאני זז הצידה במקום להילחם, ומתעסק בכתיבה".
מי לדעתך עושה היום את המעשה שאתם עשיתם?
"יהודה ויזן עושה מעשה גדול עם כתב העת 'דחק', ואני מפרסם שירים חדשים בעיקר אצלו. אבל מצבו קשה יותר: כשנוסד 'סימן קריאה', היחסים בין הספרות לקהל הקוראים היו טובים יותר. כשהוצאנו חוברת ראשונה הדפסנו 3,000-2,000 עותקים, וזה נמכר מיד ועשינו מהדורה שנייה. היום זה בלתי אפשרי, כי ב־50 שנה שעברו מאז משרד החינוך והתרבות הרס את הקורא העברי; גרמו לכך שבוגרי התיכון כאן יקראו פחות ספרים, ולא יהיו מסוגלים לקרוא שיר. אנשים צעירים ומוכשרים כמו ויזן עובדים במציאות יותר קשה".
