"אני מוצאת הרבה קווי דמיון בין יפה ירקוני לביני"
"אני מוצאת הרבה קווי דמיון בין יפה ירקוני לביני"
עינת שרוף תיכנס לנעליה הגדולות של זמרת המלחמות האגדית בהפקה חדשה ומרשימה בהבימה, שאותה היא יזמה. "היא באמת היתה פטריוטית ואחת הזמרות היחידות שירדו להופיע בתעלה ובמקומות הכי מסוכנים. ככה גם אני רואה את הייעוד שלי במדינה"
בתחילת שנות ה־80 הזמרת והשחקנית עינת שרוף, אמא צעירה לתאומות בנות שנתיים, התגוררה במושב קדש ברנע. הפזמונאית והמוזיקאית נעמי שמר הגיעה להופעה במושב ואיתה חברתה העיתונאית תמר אבידר אטינגר. "עמדתי יחפה עם ג'ינס קרוע וחולצת טריקו מהוהה ושרתי", מספרת שרוף. "תמר ניגשה אליי ושאלה אם אני רוצה להיות זמרת, ואני בכלל עסקתי אז בחקלאות. היא שמרה איתי על קשר והזמינה אותי לבוא איתה להופעה של יפה ירקוני במרתף העליון בתל אביב".
שרוף זוכרת את ירקוני הכריזמטית בשמלות שתפרה לעצמה. "היא לא עשתה חשבון וסיפרה לקהל הכל, כולל זה שיש לה פתקים עם מילות השירים בשרוול של הבגד. אני זוכרת את התנועות שלה ובעודי מסתכלת עליה נפעמת, היא אמרה 'נמצאת פה בחורה צעירה', והזמינה אותי לשיר איתה מחרוזת רועים. הסתכלתי עליה כששרנו ואמרתי לעצמי: 'זה מה שאני אוהבת - לשיר, לא לעשות חשבון, ולהצחיק את הקהל'".
חלפו למעלה מ־40 שנה ושרוף תגלם את דמותה של ירקוני בהצגה "האמיני יום יבוא" המגוללת את סיפור חייה, ותעלה ב־22 בפברואר בהבימה. את המחזה כתב גיא מרוז ומביים אלדר גרויסמן, ומשולבים בו שיריה “באב אל וואד”, “הן אפשר”, “הפינג’אן” ו”האמיני יום יבוא”. שרוף תגלם את ירקוני בשנות ה־50 לחייה ותחלוק את התפקיד עם גלית גיאת. את ירקוני הבוגרת תגלם גילה אלמגור ואת הצעירה אילי עלמני.
המחזה עוקב אחרי ירקוני מראשית דרכה כזמרת בבתי קפה ומועדוני הלילה בתל אביב ועד ימיה האחרונים כשהיא סובלת מאלצהיימר. הוא עוסק בטלטלות שעברה בחייה האישיים והמקצועיים, כולל מערכת היחסים המורכבת עם בעלה השני, והדרמה הגדולה סביב הריאיון ב־2002 בגלי צה"ל שבו התבטאה נגד פעולות חיילי צה"ל בשטחים. ירקוני שנודעה כ"זמרת המלחמות" ו"זמרת החיילים", בזכות הופעותיה הרבות מול חיילי צה"ל, אמרה באותו ריאיון שהמעשים של חיילי צה"ל כלפי הפלסטינים מזכירים לה מראות מהשואה. ההתבטאות עוררה תגובות נזעמות, מכתבי נאצה, איומים וביטול ערב הצדעה לכבודה. "הפרשה הזו מקבלת הבהרה בהצגה כי הרבה דברים יצאו מהקשרם. היא באמת היתה פטריוטית ואחת הזמרות היחידות שירדו להופיע בתעלה ובמקומות הכי מסוכנים, לא בשביל מחיאות כפיים אלא כדי להיות עם החיילים".
1 צפייה בגלריה
ירקוני. "בהופעות היא שרה, הצחיקה, ולא עשתה חשבון. היא סיפרה לקהל הכל, כולל זה שיש לה פתקים עם מילות השירים בשרוול של הבגד"
(צילום: שלום בר טל)
לשרוף יש חלק משמעותי גם בחבלי הלידה של ההצגה. "בתקופת הקורונה אמרתי לסנדרה שדה חברתי שיש לי רצון עז לעשות משהו על יפה ירקוני. הרמנו טלפון לבתה רותי ירקוני וסיפרנו לה. רותי הצטרפה למפגשים של סנדרה ושלי, הביאה תמונות והקלטתי את השיחות איתה".
היא פנתה עם ההקלטות האלו לגיא מרוז, שהפיח חיים בחומרים. את הבמאי משה קפטן, המנהל האמנותי של הבימה, פגשה ב"הזמר במסכה" שבה השתתפה ושאותה הוא ביים. את הצעדים הראשונים שלה בתיאטרון עשתה כשקרא לה להיכנס כמחליפה בהצגה "בוסתן ספרדי" ("נהניתי מכל רגע"). בשנים האחרונות היא משחקת גם בקולנוע ובטלוויזיה, למשל בסרט "ואז היא הגיעה" ובסדרות "כפולים" ו"ישמח חתני". מחר תעלה ב־HOT הקומדיה הרומנטית "טיטו ורוחו" שבה היא משתתפת, שיצרו דינה סנדרסון ויובל שפרמן ("אורי ואלה").
אנחנו יושבות בחדר העבודה בביתה של שרוף שמעוטר עבודות אמנות וציורים, את רובם ציירה בעצמה. בצד אחד מדף ספרים ובשני מתלה עם שמלות ותלבושות להופעות שלה, שבהן מלווה אותה בן זוגה המוזיקאי תמיר הרפז. כמו ירקוני, גם שרוף יוצרת לעצמה את השמלות להופעות. "אני מוצאת הרבה קווי דמיון בינינו. היא היתה מהשורדות וגם לי שום דבר לא ברור מאליו. היום בערב יש לי הופעה סולד אאוט ואני אומרת תודה לכל אחד ואחת שמגיעים. בשתינו יש משהו מאוד פטריוטי, אהבת אמת לארץ הזאת. אני מוכנה להגיע לחורים בשביל לשמח אפילו ארבעה חיילים, ככה אני רואה את הייעוד שלי במדינה הזאת. היא גם היתה אמהית מאוד, היתה חוזרת בלילות מהופעות ומכינה קציצות, גם אני מאוד אוהבת ריח של אוכל בבית, אבל בטוח שהיא היתה בשלנית יותר טובה".
החזרות על המחזה עזרו לה לעבוד את התקופה האחרונה, אף שחלקו נוגע גם בעת מלחמה. "בהצגה כשהחיילים עצובים יפה מנסה לעודד אותם. היא שואלת אותם 'איך קוראים למפקד שלכם? אני אדבר איתו שייתן לכם חופשה' והחייל עונה לה 'זה בלתי אפשרי. המפקד נהרג אתמול ועכשיו אני המפקד'. זה רגע שנהיה שקט וזה מדהים כמה הדבר הזה של פעם נושק להיום. לא להאמין שגיא כתב את זה לפני 7 באוקטובר".
גם לך יצא לשיר מול חיילים בחודשים האחרונים.
"לכל מקום שקראו לי הגעתי. מצאתי את עצמי בבוץ עם חיילים מאובקים, וכשאני משחקת את הסצנה עם החיילים אני רואה אותם, אנשים שבאים מכל הלב באהבה הכי גדולה למולדת. אנחנו עוברים בהצגה את כל המלחמות ולמרות הקידמה והטכנולוגיה לא איבדנו את הקהילתיות ואת הדאגה אחד לשני. בבסיס בנחל עוז המפקד לקח אותי לחמ"ל שהתצפיתניות נשרפו בו. זה המראה הכי מחריד שראיתי בחיי וכשיצאנו החוצה הייתי צריכה לעלות להופיע כשזה מאחוריי. שרתי את 'לא תנצחו אותי', והרגשתי חזק את המסר של השיר הזה".
את מאמינה בזה?
"לגמרי. אני אופטימית ללא תקנה. גם ברגעים הכי נמוכים שהיו לי בחיים והיו לי הרבה, אני תמיד יודעת לאסוף את עצמי ולהגיד שהאור יחזור. הרבה פעמים אני שרה ורואה את אבא שלי למעלה מבסוט (בן ציון חלפון, לשעבר סגן שר החקלאות — מנ"ש), ובתקופת החזרות אני מרגישה את החיוך של יפה מלמעלה. בדרך לסטודיו שלי אני עוברת תמיד ברחוב דב הוז שבו היא גרה, מסתכלת על הקומה הראשונה ואומרת לה בלב 'אל תדאגי, לא שכחו אותך’".
