עושה שמות: תערוכה על אבדן וגאולה של האמן אנסלם קיפר
עושה שמות: תערוכה על אבדן וגאולה של האמן אנסלם קיפר
כיתובים בעברית מספר שמות ומהקבלה מככבים בתערוכה "אקסודוס" של האמן הגרמני אנסלם קיפר, שנפתחה השבוע בניו יורק ובלוס אנג'לס, ועוסקת באובדן וגאולה, נישול ושיבה הביתה. ויש גם קישור מפתיע למוזיאון ישראל
"נשפת ברוחך כסמו ים. צללו כעופרת", "אין סוף אור", "עולם אצילות", "עולם יצירה" ו"יציאת מצרים": אלה כמה מהכיתובים בעברית, שנלקחו מספר שמות ומהקבלה, ומככבים בציוריו של האמן הגרמני אנסלם קיפר בתערוכתו החדשה "אקסודוס", שנפתחה השבוע בשני סניפים של גלריה גגוזיאן בניו יורק ובלוס אנג'לס. בתערוכה מוצגים ציורי ענק מונוכרומטיים מרשימים של מבנים וחורבות מונומנטליות, שנוצרו בהשראת יציאת מצרים וסופרים כמו פול צלאן וא.ת.א. הופמן. הם עשויים ממגוון רחב של חומרים: צבע, חמר, בד, חבלים, חוטי תיל, עלי זהב ורדי מייד, ומתפקדים כ"אלגוריות מטפיזיות המהרהרות על אובדן וגאולה, נישול ושיבה הביתה", כפי שנכתב בדף התערוכה.
העולם של קיפר בן ה־77, שנולד בזמן ההפצצות של שלהי מלחמת העולם השנייה, מרחף בין חיים למוות ורואה בכל דבר מעגל של חורבן ולידה מחדש. "אם לא היה מוות, לא היינו", הוא אמר החודש ל"הניו יורק טיימס". "ככה אנחנו מגדירים את עצמנו. אפילו במקרה של מלחמה גרעינית, גם אם האנושות תימחק, יהיו כמה חיידקים בקרחון איפשהו ותתחיל אבולוציה חדשה".
קיפר נחשב לאחד האמנים המשמעותיים ביותר בארצות הברית ובצרפת. ב־2020 הוא נתבקש בידי נשיא צרפת עמנואל מקרון ליצור עבודה שתוצג בפנתאון, ובשנה שעבר הציע העיתון "לה מונד" שקיפר יהפוך לצייר הרשמי של המדינה. בגרמניה פחות אוהבים אותו, אולי משום שהוא מזכיר להם יותר מדי את העבר, שאותו הם עדיין מעדיפים להדחיק. "רק אנחנו במדינה הזו עדיין לא לגמרי הבנו מה יש לו לומר", כתב פעם מבקר בעיתון הגרמני "די וולט".
נדמה שזה לא ממש משפיע על האמן הפורה והאינטנסיבי, שמציג המון ובכל מקום בעולם. בימים אלו מוצגת בוונציה תערוכתו המדוברת ועוצרת הנשימה בארמון הדוקלה — הפעם הראשונה בהיסטוריה שמוצגת בו תערוכה של אמן עכשווי. הציורים העצומים ומדושני הצבע והאובייקטים המשולבים בהם — בגדים, עגלות, שורשים, אדמה, פחם ועוד — יוצרים תחושה של נשגב נורא מלא סתירות פנימיות שממגנטות את הצופה לגודש, לגודל, לזוועה וליופי. במובן הזה יש הלימה נהדרת בין ציורי המלחמות ההרואיים המעטרים את תקרת הארמון לבין ציוריו של האמן. ההליכה בתערוכה, כמו באיקאה, מנווטת את הצופה במסלול שנקבע מראש. הנרטיב מתברר ביציאה מהתערוכה, שמחייבת הליכה ממושכת במרתפי הארמון, במסדרונות צרים, נמוכים וצוננים, שם ממוקמים תאי המאסר.
המבנים המופיעים בציוריו החדשים בגגוזיאן הם בעלי תהודה היסטורית ותרבותית, כמו נמל התעופה טמפלהוף בברלין, שהוקם ב־1923, פותח בהרחבה תחת הרייך השלישי, ומילא תפקיד קריטי ברכבת האווירית של ברלין במהלך המלחמה הקרה. המתקן, שהוצא משימוש לאחרונה, שימש כמחסה זמני לפליטים — מה שכמובן מתחבר לתמה של אוניית המעפילים אקסודוס, שאת כניסתה לישראל מנעו הבריטים ב־1947, כשהם מגרשים את ניצולי השואה שעליה לצרפת ומשם למחנות העקורים בגרמניה. מבנים נוספים המופיעים בציורים כוללים את מנזר מונטה קאסינו באיטליה, שבו הוקם המנזר הבנדיקטיני; שדה הצפלין של אלברט שפר בנירנברג (שבו צולם סרט התעמולה "ניצחון הרצון" של לני ריפנשטאהל), גרמניה; והמכון למנהל ציבורי שהקים הארכיטקט היהודי לואי קאהן באחמדאבאד, הודו.
קבוצה נוספת של ציורים משלבת אלמנטים של נוף עם כלי רכב מאולתרים — עגלות מכולת, בובות מזוודות ואופניים — שמתפקדים ככלי תחבורה בין ממלכות. "עמוסי צרורות, חפצים אלה מזכירים את השימוש העכשווי שלהם על ידי מי שנעקרו מביתם או מחפשים אחד, או על ידי מהגרים המגיעים לארץ חדשה, בורחים ממלחמה, דיכוי ואסונות טבע", נכתב.
מעניין לגלות שמוזיאון ישראל מנכס לעצמו את עיסוקו של קיפר בספר שמות. "רק לאחר מסעותיו לארץ בשנת 1984, במקביל לתערוכת היחיד שלו במוזיאון ישראל, לקח קיפר את סיפור יציאת מצרים, ומאוחר יותר את הקורפוס המיסטי של הקבלה, כמקורות עיקריים לעבודתו", נכתב בערך על אודותיו באתר המוזיאון.
