מרים זוהר: "אין לי אמונות טפלות, אולי כי עברתי גטו"
מרים זוהר: "אין לי אמונות טפלות, אולי כי עברתי גטו"
בגיל 93 השחקנית מרים זוהר משחקת ב"אדיפוס" ועולה עם "צ'ילבות". היא מתקשה להגיד את המילה כולרה, לא מבינה איך לא מחזירים את החטופים, מקבלת עצות רק מעצמה, מקנאת בעמיתיה שגמרו בית ספר למשחק, לא עוזבת את הקניון בלי בגד חדש, ויש בעיניה כמה שחקנים גדולים שהם סקסיים, רק שהיא לא תמיד זוכרת את השמות. השאלון
מרים זוהר, איפה אנחנו תופסים אותך?
“בבית. חזרתי מבדיקות, משהו שלא עשיתי בכל תקופת החזרות ובגילי יש לא מעט כאלה. המזל שלי הוא שאני לא נכנעת לקושי, וזה לא שאין. במיוחד קשה לי לקבל את המצב במדינה: אני רואה את הבחורים הנהדרים שנופלים ולא יכולה יותר".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"הכל אני שותה ואוכלת בפינת הטלוויזיה שלי בסלון. יש לי שולחן אוכל קטן שבא איתי ואני מכינה במטבח סנדביץ' וקפה לוואצה עם מעט חלב ויושבת בפינה".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"אין לי רצונות כאלה. היום אני נפגשת עם השחקנית מיה לנדסמן לעבור על טקסטים להצגה 'צ'ילבות'. אני מאוד אוהבת אותה: היא מוכשרת וחמודה ומלאת חן ואנחנו מסתדרות מעולה. אם הייתי רוצה להיפגש עם מי שכבר איננו אז זה היה עם בעלי (העיתונאי אריה גלבלום".
על מה את עובדת עכשיו?
"אני משחקת בתיאטרון הקאמרי ב'אדיפוס', שזו הצגה שאני מאוד אוהבת. ועכשיו עלתה ההצגה ‘צ'ילבות’ (שכתב עומר קרן וביים גלעד קמחי. על שתי שחקניות, אחת צעירה פרועה ואגואיסטית והשנייה דיווה קשוחה בת 90 פלוס — מנ"ש). זו הצגה שנכתבה עבורי אבל יש שם המון דברים רחוקים ממני, כמו לקרוא למישהי 'כולרה' או להגיד 'על הזין שלי'. אני לא מדברת ככה והיה לי קשה לדבר ככה גם כדמות, אבל הקהל צוחק ואוהב".
"בעלי נפטר לפני 32 שנה ותמיד שאלו אותי איך זה שאת הרבה שנים לבד? זה בגלל שלא חיפשתי אף פעם, אבל גם אף אחד לא חיפש אותי"
מה השריטה שלך?
"אין לי שריטות ואמונות טפלות, אולי כי עברתי גטו ומחנות עבודה בטרנסניסטריה. באיזשהו מקום הדברים האלה לא הולכים יחד. אמונה טפלה יש כנראה לאנשים שאין להם בעיות אחרות. הבעיות היחידות שלי כרגע זה מה שקורה לחיילים ולחטופים. אני לא מבינה איך הם חיים ככה שנה שלמה".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"אני לא קיבלתי עצות, אני לקחתי עצות מכל מי שיכולתי לקחת, ובעיקר מבעלי. הוא היה איש משכמו ומעלה, אינטלקטואל, ההפך ממני שלא למדתי כלום. הוא לימד אותי להאזין למוזיקה קלאסית ולהסתכל על יצירת אמנות. הוא נפטר לפני 32 שנה ותמיד שאלו אותי איך זה שאת הרבה שנים לבד? זה בגלל שלא חיפשתי אף פעם, אבל גם אף אחד לא חיפש אותי. רק מעצמי לקחתי עצות: את הכוח לעשות, ללמוד, להגיע. אני למדתי באוניברסיטה של החיים, ועברתי חתיכת חיים".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"כמעט שלא. אני אדם ישר ואנשים שקרנים מעוררים בי בחילה. השקרים הקטנים היחידים שלי היו לבנות שלי, כדי שלא ידאגו".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"ודאי יש כמה שחקנים גדולים כאלה אבל יש לי בעיה שאני לא זוכרת שמות. הרבה אנשים באים לברך אותי אחרי הצגה וכותבים לי ואני לא זוכרת לאן לשייך אותם".
למי את מתגעגעת?
"היתה לי חברה מאוד קרובה, ברוריה — שהכירה אותי והבינה אותי היטב. היא נפטרה לפני כמה שנים באופן פתאומי".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"קנינו את הדירה הזאת ברמת אביב לפני 50 שנה ובהמשך הרחוב היו לי שכנים, יצחק רבין ושמעון פרס, והסביבה היתה ועדיין מאוד מיוחדת. אבל אם הייתי יכולה, הייתי רוצה לגור בבית יותר אלגנטי, יותר חדיש. הדירה שלי אלטע זאכן כמוני".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"אם אני הולכת לקניון אני לא חוזרת בלי בגד חדש: חולצה, מכנסיים, חליפה. אני מאוד אוהבת בגדים. בהצגה הדמות שלי אומרת: 'ככה צריכה להיראות שחקנית — מטופחת, מסודרת, עושה התעמלות ואוכלת נכון'. אני לא ממש עושה התעמלות ואף פעם לא הייתי אכלנית גדולה אבל אני מאוד רגישה לניקיון וללבוש מוקפד".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"לא היו לי חיים קלים במקצוע, בתחילת הדרך נלחמתי על כל תפקיד. הגעתי לתיאטרון בלי ללמוד והתביישתי לשאול שאלות. אז אם הייתי יכולה לשנות משהו בדיעבד, זה להיות בבית ספר למשחק".
על מה יש לך רגשות אשם?
"לפעמים קצת על הבנות שלי, אף על פי שאני יודעת שלא צריך להיות לי, כי אף פעם לא הלכתי לכסית אחרי הצגה, ולא הכרתי את אלתרמן ושלונסקי כי תמיד רצתי הביתה לבשל לילדות. אבל לא השכבתי אותן לישון כל ערב ותמיד יש לי על זה איזה רגש אשמה, כי ילד צריך את אמא ואני הלכתי להצגה".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"המקצוע שלי. את פרס ישראל קיבלתי בגיל צעיר וזו גאווה גדולה עבורי כי המדינה בשבילי היתה כמו אמא. אני לא מחפשת תארים כמו 'הגברת הראשונה של התיאטרון', אני שחקנית שלא רוצה לבנות גאווה עצמית, זה בדיוק ההפך מהדמות של חוה שאני משחקת עכשיו".
מה מפחיד אותך?
"הכל. בעיקר עכשיו. אם אני לא מקבלת טלפון מאחת הבנות, יש לי מחשבות שחורות שקרה משהו. זה לפעמים לא נותן לי לישון בלילה. תמיד היו לי בעיות שינה, אני חיה עם כדורי שינה מאז שאני זוכרת את עצמי. יש מחשבות והמחשבות האלה אולי מגיעות מכל מה שעברתי בילדות".
מה מקום המפלט שלך בימים אלו?
"אין לי מקום מפלט. המצב הולך איתי לכל מקום. מאז 7 באוקטובר לא עוזבות אותי התמונות האיומות והורג אותי שלא מביאים את החטופים הביתה. רק כשאני על הבמה זה קודש הקודשים, הריכוז על 100%".
מה עושה אותך מאושרת?
"לפני שבועיים היה לי יום הולדת 93 והמשפחה הפתיעה אותי עם חגיגה מרגשת. זה מחמם את הנשמה במיוחד בימים כאלה שיש כל כך הרבה צרות. אלוהים בירך אותי".
מה הכי חסר לך בחיים?
"באופן כללי מאוד חסר לי השקט. כשאני הולכת לתיאטרון אני מפחדת שתהיה אזעקה בדרך, ואני לא יכולה לקפוץ מהמונית ולשכב על הרצפה. האמת שלא כל כך אכפת לי על עצמי, אכפת לי מהמשפחה שלי ואכפת לי מאוד מהמדינה, כי היא היתה נהדרת"
מי האמנים שהשפיעו על יצירתך?
"היתה לי חברה מאוד קרובה, השחקנית עדה טל שהערצתי אותה. שחקנית קומית עם הרבה חן שמאוד עזרה לי להבין דברים במקצוע. היא היתה בחורה אינטלקטואלית עם ידע רחב ועם כל הלב רצתה להעביר לי דברים — ואני ידעתי איך לקחת ממנה".
אם לא היית שחקנית מה היית עושה?
"פסיכולוגית".
השחקנית מרים זוהר, בת 93, גרה בתל אביב. ב-1987 זכתה בפרס ישראל לתיאטרון (1987). גילמה שורה של תפקידים ראשיים ב"מי מפחד מווירג'יניה וולף", "מדיאה", "ריקוד בשישה שיעורים", "כולם היו בניי" ועוד. בימים אלה היא משחקת בתפקיד הראשי בהצגה "צ'ילבות" בתיאטרון הקאמרי.
