"בשביל החוקרים הרצח הוא עוד פיצה בפיצרייה"
"בשביל החוקרים הרצח הוא עוד פיצה בפיצרייה"
סרט התעודה "חורים" מתחיל בהתחקות אחר פרשת רצח ונהפך לכתב אישום חריף נגד המשטרה והפרקליטות. כשמתגלה שאביו חובש הכיפה של הקורבן הוא סוכן שב"כ שנולד כמוסלמי ושמי שייצג את הנאשם שזוכה הוא רונאל פישר, רק מתרבים המסתורין וסימני השאלה. "אם אתה נקלע לבעיה מול גורמי אכיפת החוק, אתה יכול להימצא בבעיה חמורה", מזהירה הבמאית שירלי ברקוביץ'
הסרט "חורים" נפתח בפשע אלים: התקוטטות סתמית על בחורה במועדון לילה ירושלמי ב־2009 נהפכת למקרה רצח. שני צעירים שיוצאים מהמועדון בריצה לאחר הקטטה משאירים צעיר אחר עם דקירה בצוואר, מדמם למוות.
הקורבן הוא החייל איציק מור. והמשפט של שני הצעירים החשודים בהריגתו מסתיים בהכרעת דין מפתיעה — האחד, נחום בן יצחק, מורשע; והשני, אוהד דדון, מזוכה לגמרי, אף שלפי החשד השניים היו מעורבים באותה המידה.
לאורך כל הסרט חוזרים ומודגשים אוזלת היד, היחס האגבי, המזלזל, ולפעמים גם המתעלם של המשטרה, רשויות האכיפה והפרקליטות כלפי קורבן העבירה וגורלו. זו האמירה העקרונית העולה מן הסרט.
"זה סיפור קטן", אומרת הבמאית שירלי ברקוביץ', "לא פרשת תאיר ראדה - אבל הוא מלמד שאם אתה נקלע לבעיה מול גורמי אכיפת החוק או המשטרה, אתה יכול להימצא בבעיה מאוד חמורה".
"חורים" הוא סרט תיעודי מפתיע ורב־תהפוכות. ראשיתו כסרט פשע אמיתי ובהמשך הוא נהפך לאמירה עקרונית על שחיתות משטרתית ואדישות משפטית, מה שעושה את הבמאית לסוג של אקטיביסטית, אף ש"אני רק מניחה את העובדות לפני הצופים", היא אומרת. אבל אז הוא מקבל תפנית נוספת, אישית, משפחתית, שגם בה מתגלה סיפור מדהים של אדם שמחביא סיפור אישי סודי ומפתיע. דני מור, גיבור הסרט, אביו של הקורבן איציק מור, הוא אב הבית של ישיבת הכותל, אבל אף שהוא חי היום כיהודי שומר מצוות, הוא נולד כמוסלמי בשם מוחמד בסוריה (שמו המלא חסוי, ואפילו לא ידוע לבמאית). מסוריה הוא ברח כשהיה בן 10 והחליף עשרה שמות במשך השנים שבהן עבד בשב"כ. אחד הסיפורים החזקים בסרט הוא על הגיבור היהודי שמחפש צדק לבנו, אך הוא איש שנולד כמוסלמי ועדיין מרגיש כמי שבוגד בזהות הראשונה שלו, מצד אחד, אבל גם נבגד על ידי המדינה שלמענה פעל, ובה הוא חי מצד שני.
ברקוביץ' (44), הבמאית של "חורים", שהוקרן בדוקאביב האחרון וישודר ב־15 באוגוסט בערוץ 8 של HOT, מקפידה להעביר את המידע באופן מדוד ובשפה קולנועית בטוחה, ועדיין מרגישה שלא הצליחה להקיף הכל. "היו לי 300 שעות של חומר גלם שהצטבר בשבע שנות עבודה על הסרט הזה והייתי צריכה לוותר על לא מעט", היא אומרת. מה שבטוח הוא שהגופים מחו"ל, גרמניה ונורבגיה, שהיו מעורבים בקופרודוקציה הזאת, התעניינו במיוחד בדמות הייחודית של גיבור הסרט דני מור, אביו של איציק מור.
הרצח הוא עוד פיצה
פסק הדין מטריד את האב ולא רק אותו. גם גורמים עיתונאיים ומשפטיים תוהים לגביו. דני מור מחליט שרק הוא יגיע לחקר האמת. הוא חוקר ונובר, וברקוביץ', מלווה אותו, ואז מאחורי כל פינה, כל סצנה בסרט, מחכה עוד פיסת מידע המשנה את מה שהצופים חשבו עליו כאמת עד אותו הרגע. ועל הדרך מעלה הרבה שאלות לא רק על המשטרה ומערכת המשפט בישראל, ועינויי דין, אלא על יחסי הורים־ילדים, ועל מה שאב מוכן לעשות כדי לקבל צדק והסבר למותו המיותר כל כך של בנו.
3 צפייה בגלריה
דני מור ב"חורים". "הוא רצה למצות את כל האפשרויות. אבל לא קרה כלום, כאילו הרצח זה סתם. יש פה המון דברים שלא מריחים טוב"
(צילום: HOT8 אורי אקרמן)
אחד הדברים המפתיעים בסרט הוא שפתאום מגלים שמי שייצג את אוהד דדון שזוכה במשפט הוא רונאל פישר, מי שנעצר ב־2014 בחשד שהציע לאלון חסן לשחד אנשי משטרה בתמורה לסגירת חקירה פלילית נגדו, ושנה אחר כך נעצר בחשד למקרים רבים של תשלום שוחד לקציני משטרה לצורך השגת מידע חסוי על חקירות.
"היתה לי היכרות קודמת עם פישר", מספרת ברקוביץ'. "הוא הציע לי ללוות את אוהד דדון במעצר הבית, הכרעת הדין ותוצאותיה (בהמשך הסרט מופיעים עוד שמות בפרשה שעלו גם בתביעות שהתנהלו נגד פישר — ר”ק). במקביל ליוויתי גם את אבי הנרצח, דני מור, בידיעתם של פישר ודדון כמובן. כשניתנה הכרעת הדין שזיכתה את דדון, ופישר היה טרוד בעניינים משפטיים שהיה מעורב בהם, המשכתי לצלם את דני מור. ההתמקדות שלי, מטבע הנסיבות, היתה בו כאשר נחשפתי לסיפור חייו המרתק".
פישר הגיב לתוצאה המוגמרת?
"שבועיים לפני הקרנת הסרט פישר פנה לדוקאביב וגם לערוץ 8, ושלח מכתב עם 120 סעיפים. הוא ודוד של אוהד דדון — הקבלן יאיר ביטון שמעורב בפרשות אחרות הקשורות ברונאל פישר — הלכו יחד ואיימו בארבעה צווי מניעה בשל לשון הרע. עורך הדין שלנו ענה להם, ולא שמענו מהם מאז. חשנו מאוימים".
זה סרטה הרביעי של ברקוביץ' (שבמקביל לקולנוע היא גם במאית מגזין בחטיבת החדשות של תאגיד השידור כאן). אחד מסרטי הדוקו הקודמים שלה, "שקרים בארון" על צעיר שעובר ניתוח לשינוי מין בתאילנד, נמכר לשידור לבי.בי.סי הבריטי ולעוד 14 מדינות שונות. חושי הדוקומנטריסטית שלה כאן היו חדים. היא הבינה שיש סיפור גם מעבר לחוסר הצדק שבמשפט. "בן אדם חובש כיפה ודובר ערבית", לדבריה. "זה סקרן אותי. הייתי אצלם הרבה בבית, ישנתי אצלם. זה קשר של שבע שנים. דני הרגיש לידי בנוח. היה משהו תרפויטי במצלמה שלי. הצ'ק שהוא נתן לי להולדת בתי היה על סכום גבוה יותר מזה שאחי נתן. הוא גם יכול היה להיטרף ממני. היה גם קשה. בשבילי זה סרט אבל בשבילו זה החיים. והוא הרגיש שהוא יכול לספר לי על חייו. אבל בין הרצון שלו לספר לי עד שהוא הסכים שכל עם ישראל ישמע את הסיפור שלו, עברו כמה שנים".
במקביל לסיפור הרקע שלו, דני ממשיך לאורך הסרט לחקור את המקרה, ומגלה פרטים בעייתיים בחקירה. על חלקם הוא עולה באופן מקרי כל כך, שבסרט עלילתי זה היה נראה מופרך. יוסי אלי, הכתב לענייני ירושלים של ערוץ 13, משמש סוג של מספר של הפרשה בסרט. הוא עקב אחרי הסיפור מראשיתו ולאורך השנים חשף פרטים רבים עליו, כמו קשרים של המשטרה עם בעלי אינטרסים בפרשה. הכל מתואר בסרט ומוגש בשפה קולנועית נקייה ולא מניפולטיבית. "האגו יוצא להפסקת קפה בזמן העריכה", אומרת ברקוביץ'.
אחד הדברים המפתיעים בסרט הוא אוזלת היד והאופן האגבי שבו הרשויות מתייחסות לרצח.
"דני עשה המון מאחורי הקלעים: הוא פנה לנשיא, ליועמ"ש אביחי מנדלבליט, לשרה איילת שקד, שיתף פעולה עם התנועה לאיכות השלטון. בתור קורבן עבירה הוא רצה למצות את כל האפשרויות. אבל לא קרה כלום, כאילו זה סתם. יש פה המון דברים שלא מריחים טוב, והמון דברים שמלמדים על עצלנות, כמו למשל במזכר שמתאר איך השוטרים יוצאים לחפש את הסכין שבה בוצע הרצח, עושים סיבוב ולא מוצאים, אז הם עוצרים לאכול שווארמה".
גם הפרקליטות לא יוצאת טוב בסרט.
"מהפרקליטות אמרו לי שהתייחסו להכל בשיא הרצינות וכי הפרקליט ודני היו ביחסים קרובים. אבל אולי צריך להתבונן באומץ במציאות ולומר שזה לא נכון שקורבן העבירה, אביו של הנרצח במקרה הזה, לא יהיה מעורב. אולי כן צריך לשמוע אותו. דני הגיע לשימועים וגילה שנדחו. איש לא יידע אותו בכלל".
קיבלת תשובה מי ביצע את הפשע?
"לדעתי זה לא משנה מי אחז בסכין. שני הנאשמים נמלטו ביחד, לא קראו למשטרה והעלימו ראיות ביחד. כל אחד טוען שהשני דקר, רק שניהם יודעים את האמת. המדינה החליטה שנחום בן יצחק אשם. אני חושבת ששניהם אשמים. מבחינתי הסרט הוא קריאה לפעולה. אני לא מאמינה שזה יגרום לשינוי, אבל זה אולי יביא למודעות שלא ככה מתנהלת חקירה. חוקר אמור לבוא עם אש בעיניים. לפעמים נראה שמבחינתם זה עוד פיצה שמכינים בפיצרייה".
