מיטל רז שמה את המוות על השולחן
מיטל רז שמה את המוות על השולחן
השחקנית מיטל רז, המוכרת כיסמיניש מהצגת הקאלט "מייקל", יוצאת בהצגה חדשה אישית, חשופה ונוגעת ללב. “כמו ב'מייקל', ההומור שלי הוא מורבידי"
את הקסם שיש לשחקנית מיטל רז אי אפשר לפספס. בגוף הצנום והצניעות הכובשת מסתתרים הומור, רגש ויצירתיות בלתי נדלית. ברחוב מזהים אותה בעיקר כיסמיניש המתבגרת המרדנית הצפצפנית מהצגת הקאלט "מייקל" שנהפכה לסדרת טלוויזיה ב־yes, וירדה מהבמות בחודש שעבר אחרי 1,000 הצגות. אבל סקירת הביוגרפיה שלה מלמדת שרז היא בובנאית, בוגרת בית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים, שיוצרת כבר שנים תיאטרון בובות וחפצים והעלתה מופעים רבים בארץ ובעולם.
בהצגה החדשה שלה "מוות קטן" שתעלה ב־25 בדצמבר בתיאטרון הבית ביפו, היא פותחת צוהר אל עולמה האישי עם סיפורים הקשורים בהוריה, במחלת הסרטן של אמה, בבתה הקטנה וגם בחיות הבית. בעזרת עשר אצבעות, הבעות פנים וכמה חפצים קטנים המונחים על שולחן שמולה היא בוראת עולם קסום ולוקחת את הצופים למסע בין דמויות, סיפורים ומקומות. זה מקורי, אחר, מצחיק, מפתיע ונוגע ללב.
"אני אוהבת שהכל מתרחש על השולחן, זה מאפשר לברוא עולם עשיר באמצעים מינימליים כמעט בלי לזוז", מספרת רז. "העבודה הזאת מתבשלת אצלי כבר 4-3 שנים. היא קשורה לעובדה שנהפכתי לאמא (בת חמש וחצי) ולמחלת הסרטן שגילו לאמא שלי כשהייתי בהיריון. להפוך לאמא ובו בזמן לחיות תחת איום על החיים של אמא שלי הוביל אותי לייצר חומרים וחיפשתי מאיזה כיוון לעשות את זה".
בהתחלה חשבה רז (40) להעלות הצגה על במה גדולה עם חפצים מונפשים יחד עם אמה, עד שלפני שנה השתתפה בסדנה של הסופרת רות עפרוני לכתיבה אוטוביוגרפית וחומרים אישיים. "זה פתח לי עוד כיוון והתחלתי לכתוב מחשבות, דיאלוגים עם הבת שלי ועם ההורים שלי וגם קצת שירים. כששמעתי שיש הגשה למפעל הפיס אמרתי לעצמי שאני חייבת כי הייתי בחוסר עשייה בקורונה. פשוט התיישבתי עם החומרים והתחלתי לשחק איתם ליד שולחן ומול מראה וזה מה שנבע ממני, ובהמשך הצטרפה הבמאית יעל ביאגון ציטרון".
בטלוויזיה רז הפעילה ודיבבה בובות ב"בובה של לילה" ובסדרה "מפלצות קטנות", ובימים אלה היא מדבבת ומפעילה את הבובה של אוזה בתוכנית הילדים המחודשת "פרפר נחמד".
"זו פעם ראשונה שאני שמה את עצמי בפרונט באופן שהכל חשוף. אבל מבחינתי זה עדיין בז'אנר של תיאטרון בובות אז זה שומר עליי, זה לא כמו לעשות סטנד־אפ ולעמוד לבד על הבמה".
על השאלה אם היא מוצאת דמיון בין ההצגה לבין "מייקל" היא משיבה ש"זה שונה אבל יש נקודות דמיון במובן הזה של משהו מאוד מורבידי. מייקל הוא טקס אזכרה לילד מת וגם בהצגה שלי המוות בפרונט. הז'אנר אחר אבל דומה במובן שמתעסקים במוות בהומור, רגש וניואנסים קטנים — זה להתעסק בדברים כואבים אבל גם לצחוק עליהם".
