בסרט הזה כבר היינו: תעשיית הקולנוע שוב במשבר
בסרט הזה כבר היינו: תעשיית הקולנוע שוב במשבר
יום הקולנוע הישראלי, שיתקיים מחר, אמור להיות חג לצופים, ליוצרים ולמפיצים. אך ללא הקרנות בכורה וכשמסביב יש מלחמות פנימיות, הוא מעיד בעיקר על המשבר שבו מצויה התעשייה. בכל זאת מצאנו כמה סרטים ראויים
יום הקולנוע הישראלי שיתקיים מחר מעלה רק שאלה אחת: מה פתאום עכשיו? מה הקשר בין חודש מרץ ובין לוח השנה של הקולנוע הישראלי, שכבר שנים מסונכרן כולו לקיץ והלאה? בחופשת הקיץ יוצאים הסרטים המסחריים המיועדים לילדים ולתיכוניסטים, לצד הבכורות של סרטי ביכורים (בעיקר) בפסטיבל ירושלים. ומספטמבר ואילך יוצאים הסרטים של פרסי אופיר ופסטיבל חיפה. לכן, מאז 2014 יום הקולנוע הישראלי מופק באזור ספטמבר־אוקטובר, כמעין עלה תאנה שמאפשר לקהל הרחב לראות את המועמדים לפרסי אופיר, מבלי שבאמת יופצו מסחרית.
יום הקולנוע הישראלי גם מועיל לכולם. הקהל משלם 10 שקלים לכרטיס ומשרד התרבות משלים כ־10 שקלים נוספים על כל כרטיס שנמכר, ומממן את קמפיין הפרסום. זה עוזר לבעלי בתי הקולנוע, למפיצים, למפיקים, ליוצרים ובהחלט גם לקהל, שרואה סרטים בזול ומגלה שיש סרטים ישראליים טובים ומהנים.
אולם כמעט בלי סרטים חדשים, יום הקולנוע הישראלי של סוף החורף יציג בבתי הקולנוע את הסרטים שהצליחו וכבר הייתם אמורים לראות בשנה שעברה: "בחורים טובים" (250 אלף כרטיסים), "עולה לראש" (101 אלף), "חומוס פול טריילר" (86 אלף), "הסיפור שלנו" (85 אלף), "אוהב אותך צ'רלי" (81 אלף), "קריוקי" (80 אלף) "בתולים" (70 אלף) ו"אני לא" (50 אלף).
סרטים מיבול 2023 אין בכלל ביום הקולנוע הישראלי.וכך, יום שאמור לחגוג את הקולנוע הישראלי מגיע בתזמון שרק מדגיש את המשבר שבו הוא מצוי. קרנות הקולנוע לא מצליחות לזהות בין הפרויקטים המוגשים להם סרטים שיביאו קהל או ימשכו תשומת לב בפסטיבלים בינלאומיים (נתון מדכא: 13 מתוך 28 הסרטים הישראליים שהופצו ב־2022 לא הצליחו להביא יותר מ־9,000 צופים); האקדמיה הישראלית לקולנוע לא מצליחה לבחור סרט שיגיע לאוסקר ואפילו לא מצליחה למנף את סרטיה הזוכים לכדי הצלחה מסחרית; משרד התרבות שנים עסוק בלגעור ביוצרי הקולנוע במקום לתמוך בהם; ועכשיו גם יום הקולנוע הופך לעסק מסחרי ציני ואופורטוניסטי שכולם בתעשייה רבים סביבו מאחורי הקלעים בניסיון לגזור עליו קופון.
נראה שהיום הזה מגיע השבוע בלי שלאף אחד יש חשק לקראתו. הדבר היחיד שעוד עובד בתעשייה המקומית הם הסרטים המסחריים, המופקים לרוב על ידי משה אדרי. הם לא מקבלים ביקורות טובות, ולרוב בכלל לא מוקרנים לתקשורת, אבל הם מצליחים לזהות קהל יעד ולהגיע אליו.
אולי כדאי לחכות עם יום הקולנוע הישראלי ליום שבו יהיה קולנוע ישראלי שיהיה שווה לחגוג.
מה בכל זאת לראות? "ילדים של אף אחד". רגע לפני שהלך לביים את "בחורים טובים" הספיק ארז תדמור לביים את הדרמה החברתית הזאת שאותה כתב ויזם השחקן רועי אסף. תיקי דיין נהדרת בסרט מריר־מתוק על בית אומנה לילדים ונערים בסיכון.
"בדרך לאילת". שמואל וילוז'ני זכה בפרס אופיר מוצדק על תפקידו המצחיק והכואב בסרטו החמוד של יונה רוזנקיאר, על אב מבוגר שיוצא למסע על הטרקטור שלו, מאצבע הגליל ועד אילת.
"ולריה מתחתנת". הסרט הזה, שהיה אחד המועמדים הבולטים לפרסי אופיר השנה (הוא זכה לבסוף בפרס התסריט), יוצא להקרנות מסחריות ביום חמישי הקרוב. סרטה של מיכל ויניק הוא דרמה נוקבת וכואבת (אך פיוטית) על נשים אוקראיניות שמגיעות לישראל כדי להתחתן עם גברים שהן לא מכירות, שמבטיחים להן חיים טובים יותר.
"אני לא". סרטו התיעודי החדש של תומר הימן הוא סיפור מרתק, שצולם לאורך שנים, על נער במוסד שיקומי, שחולם להיות במאי, מצלם את העולם סביבו כמו משורר, ומאתגר בהתנהגותו הלא אחידה את כל מי שסביבו. זה סרט על הורים מאמצים עם סבלנות של ברזל ולב של זהב, ועל נער שלא מצליח להתבטא, אבל כשכן, הוא עושה זאת כמו שירה.
