ריצה בקווקז: רק אנחנו מול הרי הפרא
ריצה בקווקז: רק אנחנו מול הרי הפרא
החופשה בגיאורגיה נוצלה לריצות מאתגרות בפסגות הקווקז. על תחושת הבדידות, על החרדה מפני הלא צפוי ועל המחסור בחמצן פיצו נופים פראיים שכמו נלקחו מספרי אגדות
כשתחבתי את נעלי הריצה שלי לתיק, הרוכסן איים להתפקע. לרגע חלפה בראשי המחשבה להותיר את כל ציוד הריצה מאחור. "מקסימום כבר אקנה נעליים בגיאורגיה", אמרתי לבת זוגי בייאוש. וכמו מעשה קסם, תוך רגעים, ידיה דחסו את ציוד הריצה אל התיק. "אין מצב שאנחנו לא רצים שם", אמרה מי שהחלה לרוץ לפני חודשיים בלבד.
דקות לאחר מכן, בשעת לילה מאוחרת וכשמהומות אלוהים משתוללות בארץ, כבר היינו בדרכנו לשדה התעופה ואל עבר טיול דרכים חלומי בגיאורגיה. ריצה במרחביה הפראיים, כך קבענו, תהיה חלק מהתוכנית. נחתנו בעיר החוף בטומי. אך היה לנו ברור שפנינו מועדות אל עבר פסגות ההרים המושלגות שניבטו מרחוק, הרי הקווקז האימתניים. היתקלות ידידותית עם השלטונות על גבול גיאורגיה והמחוז הבדלני אבחזיה סתמה את הגולל על האפשרות להגיע למרומי הקווקז באותו היום, והעיר הסואנת כותאיסי עלתה בגורל כמקום לינה. השאיפה לצאת לריצת שיטוט בערב בעיר השנייה בגודלה בגיאורגיה, בסביבת הגשר הלבן והמרכזי, נגוזה ביחד עם העוצר המונהג בעיר עם חשיכה. את כותאיסי וסביבתה המישורית השארנו במהירה מאחורינו לטובת חבל סוונטי ההררי והפראי.
מעבר לכל סיבוב המתין פלא חדש ומהפנט שהצריך עצירה והתעמקות. אולם יותר מכל כבש אותנו ריחו המתקתק והייחודי של הטבע הגיאורגי, ריח האדמה, שהלך והתעצם עם כל קילומטר בדרך אל מחוז סוונטי המבודד, מושבם של בני הרי הקווקז הגבוה. את היום סיימנו בעיירה מסטיה בלב לבם של ההרים הגבוהים. דקות ספורות לאחר שהנחנו את התיקים באחת האכסניות כבר מצאנו את עצמנו רצים על הדרך היוצאת מן העיירה כשמעלינו מתנשא הר אושבה שגובהו 4,710 מטר.
למרות מגמת העלייה היחסית, המאמץ אינו מורגש. הקרירות היחסית והמראות החדשים עושים את שלהם. החושים כולם מרוכזים בדבר אחד: קליטה ועיבוד של הנוף הבלתי נתפס מסביב. הנפש מרחפת למראה כל מפלון, מגדל עתיק, פיסת אחו ירוקה ובוודאי כל פסגת הר חדשה ומושלגת שמתגלית מעבר לפינה. גם צפירותיהם של הנהגים הגיאורגים למראה יוצא הדופן (בגיאורגיה ההררית) של בחורה רצה אינן מצליחות להפר את השלווה. הריצה הבלתי נשכחת מסתיימת בלית ברירה כעבור שעה עם רדת החשיכה וצניחת הטמפרטורות. "חייבים להספיק לרוץ כאן לפחות עוד פעם אחת", אני פוסק בסופה.
עכשיו אנחנו יורדים מההרים ליעד הבא, הבירה טביליסי הנתונה בעוצר לילי. אנו נוחתים בעיר רפאים שבה מלבד ניידות משטרה ומעט קבצנים, דבר אינו נראה ברחוב. למחרת בבוקר אנחנו ממהרים לנטוש את העיר אל עבר הדרך הצבאית המפורסמת מצפון.
המראות על הדרך מצדיקים את האמרה ש"זו הדרך היפה בגיאורגיה" עם כנסיות, סכרים, נהרות וערים אבודות. אנו מעדיפים לדהור אל תוך ההרים, להגיע עד מעבר דריאל והגבול הנידח עם רוסיה. בצידי הכביש הצר והדחוק, בין עיירות הסקי הציוריות, חונה טור של אלפי משאיות עמוסות סחורה מכל רחבי מרכז אסיה. הטור נמתח על פני קילומטרים ארוכים ומאלץ את הנהגים לחצות את חלקה התלול והמפותל של הדרך הצבאית נגד כיוון התנועה. התהום העמוקה מציצה מעבר לכל סיבוב, כולם מסביב לחוצים. פחד אלוהים. אנו נרגעים רק למרגלות הר קזבק ליד הגבול הרוסי. ביקור חטוף בכנסיית השילוש הקדוש, המשקיפה ממרומים על העיירה קזבגי, מוליד אטרקציה ספורטיבית: לטפס בריצה את העלייה המשוגעת היוצאת מן העיירה לכנסייה.
עוצמת הטבע דוחקת את הקושי
הפעם זה רק אני. את הבטן הריקה אני ממלא בחצ'פורי הטעים שאכלתי בחיי. דקות לאחר מכן, שבע ובלי חימום, אני יוצא לדרך. ישר לשיפועים התלולים. השמש שוקעת והזמן דוחק. מסביב, דממה מוחלטת. רק אני והרי הפרא. משמאלי, פסגות מושלגות, מימיני שטחי מרעה שכאילו נלקחו מסיפורי אגדות. מלפניי מפציעים מעת לעת סוסים ופרות שפעמונים מצלצלים על צוואריהן. העלייה תלולה, קשה, אך כמו במסטיה, אינה מורגשת. אני עסוק בלהתמלא מעוצמת הטבע והסבל הפיזי נדחק הצידה. הרוח המנשבת מן הקזבק מצננת, רק הנשימה מעט כבדה בשל הגובה והמחסור הקל בחמצן.
אני רץ במעלה הדרך בצורה שמרנית, לא ממש יודע למה לצפות מעבר לסיבוב, אך גם העלייה הזו נגמרת מבחינתי מהר מדי. מצידי היתה יכולה להימשך עוד שעות. התחושה בסיום היא עילאית, לא פחות מכל תחרות שסיימתי בחיי, ואולי יותר.
הנזיר המופקד על הכנסייה לא מבין מה לעזאזל אני עושה שם שוב רק עם בגדים שונים. קשה לי לעזוב את מרפסת התצפית. איך לעזאזל מחליפים כעת את הנופים המהפנטים האלו, את השלווה הפנימית שאופפת את הריצות כאן, במהומות, פרעות, טילים וחום בלתי נסבל? "אנחנו חוזרים לכאן בהזדמנות הראשונה שיש", אנחנו מחליטים ונבלעים בבטן המטוס שמחזיר אותנו לארץ, גאים בעצמנו שלצד החופשה, שמרנו גם על שגרת אימונים.
