"אבא שנעשה פלקט"
"אבא שנעשה פלקט"
בשירים שמפרסם אהרון לוין הוא סוגר חשבון עם אביו חנוך לוין. הוא מאשים אותו בנטישה וביחס משפיל, אך גם מתעד את האהבה והחמלה ביניהם
"מה לי ולו", שואל אהרון לוין במחזור שירים שנקרא "הוא חנוך אב, ואני אהרון בן". לוין, במאי תיאטרון, הוא בנו של המחזאי חנוך לוין. הוא כתב ספר שירה שעתיד לראות אור בקרוב, ובינתיים שירים מתוכו מתפרסמים בגיליון החדש של כתב העת "הו!", והם מלאי תסס, עוצמה רגשית וחריפים בכנותם. יש בהם תמהיל של כעס וגעגוע, אהבה ואכזבה וטינה ורחמים.
"כמה מטופש וכפוי לכתוב על אבי שמת/ לפני עשרים שנה. אבא שהונצח עד כלות/ שנשחק עד דק ונעשה פלקט", הוא פותח בהצהרה של מודעות עצמית, ומתאר בהמשך מדם לבו: "אבי בתלמו הלך/ נטש משפחתו, נשים ביכר, תאב מלים ועבד/ ליצרו. ואני אהרון בנו, מה לי ולו. הוא אבי ואני/ בנו. אדון אב לעצמי, מוליד עצמי, לא מתבוסס/ ביתמותי ולא הופכה קרדום לחפור בו".
בשיר השני הוא מודיע על רצח אב שעומד להתבצע, ועובר לכתוב בסגנון מקראי משהו, בחירה מעניינת ומפתיעה. "והלך חנוך בן ישראל בן/ חנוך הכהן ולקח לו אשה מבין השחקניות/ ועזב אשה מבין הדיילות ולו שלושה/ בנים מבין, בן בן לאימו. והלך ולקח/ נשים רבות בין הנשים האימהות ועם הבנים/ שיחק מטקות או סטנגה ובימים/ כתב את אשר על ליבו ואת אשר עלה במוחו/ ובאוגוסט השיב רוחו לאדוני".
לוין מתאר בשירים את מות ילדותו בעקבות העזיבה של אביו, מתאר זיכרון של מריבה בין ההורים שמסתיימת בהשפלת האם ובקערה נשברת. זיכרון על אשה זרה אומללה שבאה לחפש את אביו בביתם. אבל הוא מתאר גם כיצד ליווה את אביו במחלתו ואל מותו, טקסט מלא אהבה ודאגה וחמלה.
אהרון לוין (40) הוא אחד מארבעת בניו של חנוך לוין. הוא ורפאל אחיו הקטן נולדו מנישואיו השניים לעדנה קרן. לפני כן היה נשוי לוין לנאוה כורש, אם בנו ישראל. מאשתו השלישית ליליאן ברטו נולד בנם אלכסנדר.
כילד צפה אהרון בהצגות תיאטרון. את צעדיו הראשונים עשה בתיאטרון החאן כעוזר במאי של מיקי גורביץ'. רק בשלב מאוחר יותר נגע ביצירת אביו, כשביים לפני כשבע שנים את "איש עומד מאחורי אשה יושבת". הוא גם העלה, יחד עם שותפים נוספים, אתר אינטרנט המרכז את כל כתביו של לוין (מחזות, פרוזה, שירה ופזמונים וגם ביוגרפיה וקטעי וידיאו). לוין נשוי למוזיקאית יעל נחשון, יש להם שני ילדים, והם חיים בברלין. הוא בחר שלא להתראיין לכתבה.
"אהרון שלח לי ספר שירים שלם לעריכה", מספר דורי מנור, משורר ועורך "הו!", "הספר צפוי להתפרסם בשנה הקרובה. את השירים לכתב העת בחרתי מתוכו".
השירים, אולי בגלל הסגנון הכמו־מקראי שלהם, מעוררים אסוציאציה של עקידה. וחוץ מזה הם מזכירים גם את "מכתב אל האב" של קפקא, את יונה וולך שכתבה ״אילה, מה לי ולה״.
"חשבתי על כל אלה, וגם על 'פרידה מן ההורים' של פטר וייס הגרמני, ו'הורי' של ארווה גיבר הצרפתי, בן זוגו של הפילוסוף מישל פוקו. יש בשירים האלה משהו עכשווי מאוד, אבל גם מתכתב עם יצירות קודמות במודע".
הוא מכנה את עצמו ״אהרון״ בגוף שלישי, למה?
"הפנייה בגוף שלישי היא בעייני קודם כל הכרזה על קיום עצמאי בנבדל מהאב. לא לוין אלא שם פרטי".
אהרון כותב: ״ואת מצוותיו לא שמרתי ובחוקותיו לא הלכתי״, כאילו האב הוא אלוהים, והוא מורד בו. השירים שייכים למסורת ספרותית מפוארת של רצח אב; בשירה העברית זה מהלך דומיננטי במיוחד, מביאליק לאלתרמן ומאלתרמן לזך ומזך לקבוצת ערס פואטיקה. "השירים שלו בהחלט שייכים למסורת כזאת, ובמודע", אומר מנור. "מאדיפוס של סופוקלס ואילך".
היה רגע בקריאת השירים שנדמה שהמודעות העצמית ותחושת המיאוס מזכירים את הכתיבה של חנוך לוין עצמו.
"אני לא רואה קשר סגנוני בין אהרון לאביו, אבל יש מקומות שהוא כמו דוגם אותו, מצטט את סגנונו באופן עדין".
בשיר האחרון במחזור לוין כבר פונה אל אהרן אחר — אהרן בלי ו' — הלא הוא המשורר אהרן שבתאי. זוהי מעין מחווה לשירו של שבתאי "שמח", שם הוא פונה אל עצמו בגוף שלישי, ומדבר על שמחה ועל חושך. "זה שיר שלקוח ממחזור שירים אחר בספר, ולדעתי הפנייה אל אהרן שבתאי היא כאל דמות אב ספרותי אחרת", אומר מנור.
בסופו של דבר אלה שירי כאב. האם יהיה המשך לכתיבה שלו?
"אני בטוח וגם יודע שכן. המחזור הזה הוא רק חלק מספר שלם ומצוין, ואני כבר מחכה לספרו השני שבו הוא יוכל לכתוב את עצמו לגמרי, בלי שיצטרך קודם כל לשים את חנוך על השולחן".
