בין חיילים ובין מוקשים: צעדה ב"ארץ המרדפים" ההיסטורית
בין חיילים ובין מוקשים: צעדה ב"ארץ המרדפים" ההיסטורית
רק פעם בשנה נפתח השטח הצבאי הסגור בצפון מדבר יהודה המאפשר למשתתפי “צעדת ראשוני ים המלח” לחזות בפלא של התמזגות נהר הירדן עם הימה שבדרומו. הסכנה מפני המוקשים הרבים הפזורים בשטח הופכת את האירוע העממי הזה לספורט קצת אתגרי
הבקרים בסוף השבוע הראשון של מרץ היו עמוסים מהרגיל בפונדק הלידו. לצד הגמלים בכניסה לתחנת הדלק המפורסמת ביותר בכביש 90, עשרות נהגים נאבקו על מקומות החניה האחרונים שנותרו פנויים שם. "נשאר מקום רק בחניון מאחור", פסק בנחרצות סדרן צרוב שמש שהוצב במקום בשבת וכיוון טור ארוך של מכוניות אל תוך פיסת מדבר עמוסת רכבים. "את ערכות המשתתף שלכם אתם לוקחים מהאוהל ליד המסעדה", הסביר לכל מי שניגש אליו. התכונה שנוצרה ברחבה ריתקה את באי המקום הפלסטינים, שתהו על מה המהומה.
למרות הדמיון בהתנהלות לתחרויות הריצה, את התשובה סיפקו שלטי ענק שנתלו במתחם והכריזו על קיומה של "צעדת ראשוני ים המלח", זו הפעם השישית. זה מיזם עממי נהדר של המועצה האזורית מגילות, המאפשר לכל מי שרוצה לצעוד באחת הפינות הנסתרות והייחודיות בארץ. "אתם יכולים לבחור בין מסלול קצר וקליל של 4 ק"מ בארץ המנזרים לבין שני מסלולים מעט מאתגרים וארוכים יותר", הסבירה המתנדבת בעמדת חלוקת הערכות, "אחד מהם לוקח אתכם עד לשפך של הירדן לים המלח".
אף שאורכו 7.5 ק"מ והשלמתו מצריכה הליכה של כמה שעות בשמש, שביל העפר הצהבהב והאינסופי המוביל לשפך של הנהר הארוך בישראל היה גדוש בצועדים. טור אינסופי שבקדמתו הלכים מקצועיים, חמושים במקלות וביגוד ספורטיבי יוקרתי, ובחלקו האחורי משפחות עם ילדים ותיקים. כל אחד בקצב שלו ועל פי יכולתו. המשותף לכולם הוא הרצון לחזות בקצה הנהר שברוב ימות השנה מסתתר בשטח צבאי סגור. היום, לרגל הצעדה, שעריה של "ארץ המרדפים" ההיסטורית נפתחו לרווחה.
1 צפייה בגלריה
הצעדה אל שפך הירדן. רק האמיצים ירדו לשוליים וכל אבן כהה נדמתה מרחוק למוקש
(צילום: אילן גולדמן)
למרות ההתרגשות לא מומלץ לאבד את הראש, או את השביל. "זהירות מוקשים", מתריעים שלטים לבנים וגדולים שנתלו בכל כמה מאות מטרים על הדרך. כשהזיעה נוטפת והראש מעט סחרחר מהליכה מהירה ומאומצת, כל אבן כהה בצדי השביל נראית לפתע כמו מוקש ירדני חלוד. רק האמיצים יורדים להתפנות בשוליים, החכמים ממתינים בסבלנות לשירותים הכימיים שממתינים אי שם בקצה הדרך.
שיחות ההלכים נעות בין פרטי טריוויה על ממלכת ירדן שבתיה ומלונותיה נראים באופק, לבין שיחות על הפלישה העקובה מדם לאוקראינה. הנוף המדברי אמנם שונה לגמרי מזה האוקראיני, אך שתי פיסות הקרקע רוויות היסטוריה של דם, קונפליקט ומלחמות. את המחשבות והשיחות העמוקות קוטע בחדות מופע ראווה של לוליינית תלויה על חבל. מחזה סוריאליסטי על רקע המדבר, שעוצר את מרבית ההלכים והצועדים במחצית הדרך. לצד המצלמות נשלפים גם בקבוקי השתייה והארוחות המאולתרות. הדרך עוד ארוכה, אך בהחלט לא מפותלת.
את הרגליים שמתחילות להתעייף לאחר 3 ק"מ של הליכה, שוב מעירים שלטי מיקוש שמפוזרים בצפיפות ומתריעים שלא לסטות מדרך הישר. אבל משהו קורה שם באופק. קבוצות של אנשים שעצרו את הליכתם, עשרות מטרים מצפון לשביל. למרבה הפלא הם אינם מתפוצצים לחתיכות, אלא מחייכים ומצטלמים במיטב הפוזות. זו אינה תחרות ריצה או מרוץ אלא צעדה. אף אחד לא מתבייש או חושש לעצור, זה חלק מהדנ"א של צעדות עממיות.
מהר מאוד מתבררת הסיבה לעצירה: כמה עשרות מטרים מתחת לרגליהם, בערוץ עמוק, רחב ומתפתל, מימיו של נהר הירדן בדיוק חוצבים את דרכם במדבר לעבר ים המלח. המחזה שנגלה מרשים ביותר. מראה ותמונה שבהחלט מצדיקים את הצעידה הממושכת, אך כנראה שלא את הסיכון שכרוך בהם. שפך הירדן לים המלח הרי מסתתר לו עוד כמה מאות מטרים במורד הדרך. "תחזרו מיד לשביל", בוקע קול כעוס מטנדר משטרתי שמסייר במקום.
כמה שניות לאחר מכן יוצא ממנו שוטר זריז שרודף אחר הצועדים הסוררים ומשיב אותם לדרך הישר. "תאמין לי, היינו בכלל צריכים ללכת לצעדת יבנאל", מסנן לעברו אחד ההלכים שמתכוון לצעדה הנוספת שהתקיימה באותו יום, כ־200 ק"מ צפונה משם. האביב כבר כאן וזו שעתן היפה של הצעדות. בכל סוף שבוע מתקיים אירוע הליכה כלשהו שמושך אלפים מרחבי הארץ.
המולה נוספת ממתינה מעט מלפנים. סמוך לעמדה צבאית קטנה, עשרות צועדים מתגודדים ליד גדר מאולתרת. חלקם שולפים משקפות, אחרים שוב את המצלמות. זו התחנה הסופית. הרגע שלשמו כולם צעדו והתאמצו. כמה מאות מטרים למטה, במקום שאותו העין לא בדיוק יכולה לראות, מתרחש המפגש המרגש בין מימיו המתוקים של הירדן למימיו המלוחים של ים המוות. מפגש שקט ודומם בין שני גיבורים אלמותיים בדברי ימי עם ישראל. למרות המרחק, אי אפשר שלא להתפעל.
למרבה הצער, הדרך למטה אסורה. "מכאן אין יותר מעבר", מצהיר חייל צעיר בקצה השביל ומספר על סכנה של בולענים, מוקשים ושאריות של תחמושת. "אז מה עושים עכשיו?", שואלים אותו כמה צועדים נמרצים שהיו רוצים להמשיך עד השפך. "חוזרים בחזרה", הוא משיב בפשטות ושולח אותם ללכת עוד 3.5 ק"מ. אחרי הכל, הם באו לצעוד.
