מיצירה למופע תלת מימד - קלוד מונה, בעיקר את הכסף
מיצירה למופע תלת מימד - קלוד מונה, בעיקר את הכסף
מופעי התלת־ממד המסחריים והיקרים המציגים יצירות באמצעים של מציאות מדומה, כמו זה המוקדש עתה בחולון לקלוד מונה, הם דרך לקרב את דור הרשתות החברתיות לאמנות. רק שבדרך נעלמים הקשר האינטימי וההתרגשות שבצפייה ביצירה המקורית
שורה של נשים לא צעירות ישבו עם משקפי מציאות מדומה על ראשיהן במופע האור קולי האימרסיבי על הצייר קלוד מונה במתחם The Cube בחולון והתלהבו כמו ילדות. ״אני רוצה לגור בבית כזה״, צעקה בהתרגשות אחת מהן, במהלך הסיור הווירטואלי שערכה בביתו של האמן הנודע בז׳יברני שבצרפת, שם צייר את חבצלות המים המפורסמות שלו.
המופע — ההפקה קוראת לו "תערוכה", בעיני ההגדרה מופע מתאימה יותר — על מונה הוא חלק מטרנד בינלאומי שמתקיים בשנים האחרונות בעולם: תצוגות לכל המשפחה שהופכות יצירות של אמנים ואמניות קאנוניים לסביבות תלת־מימדיות, דיגיטליות, המצטלמות היטב לרשתות החברתיות.
בין אם מדובר במופע על ואן גוך, סלוואדור דאלי, פרידה קאלו, קלימט, סזאן או מונה, הם כולם תולדה של מיזמים מסחריים וחברות הפקה שגובות דמי כניסה גבוהים למדי (בארץ מחיר כרטיס מתחיל ב־119 שקל). המופעים מתקיימים בהאנגרים ובאולמות שאינם משמשים לתצוגת אמנות ביום־יום וכוללים כמעט תמיד את אותו התפריט: הקרנות של דימויים ב־360 מעלות, תוויות המתייחסות לביוגרפיה של האמן וסגנונו, אפקטים של תאורה וסאונד, אנימציות מתחלפות, שימוש במשקפי VR ובסוף — חנות המזכרות.
האמנות במופעים אלו נהפכת לסוג של תוכן בידורי וזה לא בהכרח רע. על אף ההרגל שלי ושל קולגות משדה האמנות לזלזל באירועים מסוג זה אני יכולה להבין את הפוטנציאל הטמון בהם. אפשר לראות במרחבים תלת־ממדיים אלו דרך לקרב לשדה האמנות קהל חדש — זה שנולד וחי ברשתות החברתיות. כמו למשל התלמידות שלי בחטיבת הביניים שסיפרו לי בהתרגשות שביקרו בתערוכה של פרידה קאלו (שהוצגה לפני זו של מונה).
בנוסף, נאמר בכנות, גם המוזיאונים עצמם נוקטים ביותר ויותר גימיקים הקשורים לסלפי, לסביבות וירטואליות ולתערוכות אימרסיביות כדי למשוך קהל נוסף — יאיוי קוסמה היא אחת הדוגמאות היותר מוכרות ומוצלחות בהקשר הזה, כמו גם קולקטיב האמנות, teamLab מטוקיו, שיוצר יצירות אמנות אימרסיביות, מפעימות, המשלבות אמנות, מדע וטכנולוגיה ומציבות את הצופה במרכז היצירה.
היכן בכל זאת טמון ההבדל? תשובה אחת, שעליה חשבתי בזמן הביקור במופע הנוכחי של מונה ואפשר לומר שהיא טכנית לכאורה, היא איכות התצוגה. לפני הכל, מדובר ביצירות אמנות, כלומר החוויה האסתטית, שמקורה ביצירה, צריכה להיות לב־ליבה של התצוגה. קשה לומר את זה על דימויים מפוקסלים מודפסים על גבי בדים ותפאורה מרושלת שניסתה להפוך את חדר הכניסה לגן הקסום של מונה בז׳יברני (אחת האטרקציות הנפלאות בצרפת).
גם החלל המרכזי רחב הידיים, שבו מקרנים רבי עוצמה ומערכת סאונד היו אמורים לשבש את תחושת הזמן והמרחב ולהמיר האנגר בחולון לזירה המדמה את תחילת המאה ה-20 בצרפת, לא הצליח ממש להמריא. זה היה חביב לפרקים. נעים לעתים. שהיתי שם כמה דקות, עדה לחילופי העונות, עוקבת לרגע אחר הרכבת הנעה בין קירות, מתבוננת בפתיתי השלג ובעלי השלכת הנופלים על הרצפה, אך ללא הקסם של ההתמסרות הפיזית לחוויה, והרי זו המהות של אימרסיביות — ניתוק מהעולם הנוכחי והנכחת המשתמשים בעולם המדומה. גם פה הדימויים המוקרנים לא היו חדים מספיק כדי להעביר את היופי של הדימוי, הקוביות שנועדו לישיבה נעטפו ברישול והעמודים והאזורים החשופים בחלקם פגמו באשליה. האם כך נראית תערוכה שעיקר כוחה אמור להיות באמצעים טכנולוגים מתקדמים ליצירת קסם ואשליה?
התשובה השנייה והיותר מורכבת היא זו המייחדת את האמנות מכל מה שדומה לה: הערך המוסף. מה הערך המוסף כשצופים ברפרודוקציה נטולת טקסטורה של הציור ״מרפסת בית הקפה בלילה״ של ואן גוך? נשאל בכתבה ב"גרדיאן" שעסקה בתופעה תחת הכותרת ״עתיד האמנות או פארק שעשועים במחיר מופקע?״. מה הערך המוסף בהקרנת משיכות המכחול של החמניות של ואן גוך על אגרטל סטטי? חוויה אמיתית של השתקעות צריכה להיות יותר מסתם גישה לטכנולוגיה עדכנית, כותבת המאמר הטי אובריאן מתארת את תחושתה בחדר האחרון במופע של ואן גוך, שהזכירה את אותה חוויה שחוויתי אני במופע הנוכחי: ״מבקרים ישבו על הרצפה וצפו בתקריבים מסתובבים של 'ליל הכוכבים' של ואן גוך מוקרנים על יריעת ברזנט בליווי מוזיקה שהתנגנה ברמקולים. נראה היה שהתערוכה מנסה מאוד לטפח תחושת חשיבות ורצינות, אבל הרושם הכללי היה אקראי, כאילו יוצריה לא רצו שאנשים יסתכלו יותר מדי על הפרטים״.
