נולה צ'לטון, כלת פרס ישראל לאמנות הבמה, נפטרה בגיל 99
נולה צ'לטון, כלת פרס ישראל לאמנות הבמה, נפטרה בגיל 99
צ'לטון לימדה דור שלם של שחקנים ושחקניות, ביימה מאות הצגות ושימשה פרופסור מן המניין בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב; עודד קוטלר: "היא היתה מהגדולים שבאנשי התיאטרון הישראלי לכל אורך ההיסטוריה שלו"
צ'לטון, כלת פרס ישראל לאמנות הבמה וכלת פרס כינור דוד, שהיתה אמורה לחגוג בדצמבר יום הולדת 100, לימדה דור שלם של שחקנים ושחקניות, בהם מוני מושונוב, סנדרה שדה, שלמה בראבא, דליק ווליניץ, דביר בנדק, דניאלה מיכאלי, ארנון צדוק, וחוה אורטמן.
"נולה זו תקופה, זה חיים שלמים. העולם כבר לא יהיה אותו עולם בלי נולה", ספד לה חברה ושותפה לדרך התיאטרונית השחקן והבמאי עודד קוטלר. "לפני כמה ימים ראיתי אותה בביתה בשדות ים. הצלילות והחוכמה היו איתה עד השנייה האחרונה. היא היתה מהגדולים שבאנשי התיאטרון הישראלי לכל אורך ההיסטוריה שלו. היא זו שבאה מארץ הרווחה הגדולה אמריקה כדי להעניק משהו מהידע והחלוציות לתיאטרון הישראלי ולארץ הזאת, והיא נתקלה בהרבה דלתות שנסגרו בפניה. אז היא החליטה לעשות לבד ואז גילו את יכולותיה. לא היתה ואין היום מורה כמו נולה. היא רצתה לעשות אחרת - לא תיאטרון תרבותי אלא תיאטרון אנטי תרבותי שצועק את צעקת האילם. את זה לא ידענו שאפשר לעשות עד שבאה נולה. בפעמים האחרונות שביקרתי אותה העיניים שלה היו נפתחות והיא אמרה לי 'אני לא רוצה להמשיך'".
צ'לטון נולדה בניו יורק ב-1922 להורים שהיגרו מרוסיה. שם היא למדה משחק וביימה הצגות באוף ברודווי עם דסטין הופמן. ב-1963 הגיעה לישראל כתיירת והחליטה להישאר בארץ.
בתחילת שנות ה-70 הצטרפה לחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. בהמשך עברה ביחד עם שותפה לדרך קוטלר לתיאטרון העירוני חיפה. ביחד עם "במת השחקנים" החלו השניים בפרויקט קידומו של התיאטרון הדוקומנטרי בארץ, ובמסגרתו עלו הפקות כמו "חיילים מדברים", "דו קיום", "הימים הבאים" ו"מה אני חושבת על מלחמה".
שיטת עבודתה התבססה על ראיונות, תחקיר ועבודה קבוצתית עם אנסמבל שחקנים שפעלה עמו באופן קבוע. בשנים 1975-1973 עבדה בתיאטרון חיפה עם יהושע סובול על מחזהו "ליל העשרים". ב-1976 ביימה בחיפה את ההצגה "קריזה" שהיתה אחת ההצגות הראשונות בישראל שעסקה בסוגיית האפליה העדתית.
בהמשך ביימה מאות הצגות, בהן "זרים" מאת יהושע סובול בהבימה, "חורף בקלנדיה" על פי ספרה של ליה נירגד בתיאטרון הערבי עברי, ו"אדמה קדושה" של המחזאי האלג'יראי מוחמד קאסימי העוסקת בהתמודדות של משפחה פלסטינית בשטחים עם הכיבוש הישראלי, בתיאטרון החאן.
צ'לטון תמכה במחזאות מקורית ובקידומם של מחזאים בראשית דרכם, בהם יהושע סובול, הלל מיטלפונקט, איציק ויינגרטן ועדנה מזי"א. היא שילבה תמיד בין השאלות החברתיות לבין העשייה התיאטרונית תוך דגש על מוסר, מודעות חברתית ופעילות קהילתית. בשנת 1978 עברה ביחד עם קבוצת שחקניה לקריית שמונה, שם עבדו בעבודה קהילתית תיאטרונית עם נוער מקומי
עד שנת 2017 שימשה פרופסור מן המניין בחוג לאמנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב. לאורך השנים כיהנה בתפקידים מנהליים שונים באוניברסיטה ובפקולטה לאמנויות ושימשה כמרצה בכירה במשך למעלה מארבעה עשורים. לאורך השנים לימדה קורסים שונים בדגש על תיאטרון פיזי, שיטות משחק ובימוי, הדרכת שחקנים והנחיית סדנאות מעשיות. בגיל 95 פרשה מהוראה.
בשנת 2019 חברה לדליק ווליניץ וביימה עמו את הצגת היחיד "פה ושם בארץ ישראל" המבוססת על ספרו של עמוס עוז במלאת שנה לפטירתו.
מנימוקי בחירתה בפרס ישראל, ב-2013: "בחירותיה האמנותיות כמורה נערצת ומופלאה, כבימאית וכמחנכת קידמו את התיאטרון החברתי בישראל בהצגותיה. דרך עבודתה היא השפיעה על אנשי תיאטרון מרכזיים שהמשיכו את דרכה, ושינתה את פני התיאטרון הישראלי. נולה נתנה קול למיעוטים והפכה את הנסתר המדוכא לגלוי ומשוחרר".
