איך בשלנים פטפטנים וגסי רוח נהפכו לכוכבי הרוק של התקופה?
איך בשלנים פטפטנים וגסי רוח נהפכו לכוכבי הרוק של התקופה?
מכל מסך שלא נציץ קופצת דמות של טבח: מ"משחקי השף", דרך "הדוב" ועד הסרט החדש "התפריט", הרבה מזה בזכות הדימוי השתלטני והכוחני שדבק בהם ויחסי האהבה־שנאה שהם מפתחים עם סביבתם, מה שכמובן מצטלם נהדר
"יס שף!", "נו שף!", "כן שף!", "לא שף!" לאן שלא מפנים את הראש, נראה עכשיו אנשים בסינרים, יורים את המילים האלה בהכנעה, ומעליהם מיתמרים בסינריהם הלבנים הגיבורים העונים לכינוי הזה. כך על המסך, לפחות.
מ"משחקי השף" בתחום הריאליטי הישראלי, דרך "הדוב" בהולו (אצלנו בדיסני פלוס), אחת הסדרות המצליחות, המוערכות והפופולריות בטלוויזיה האמריקאית ו"הטבח" מרובת הכוכבים בישראל, "רודראנר", סרט דוקומנטרי על השף הנודע אנתוני בורדיין ששם קץ לחייו, וכעת בקולנוע "התפריט", בבימויו של מארק מילויד, עם רייף פיינס ("מלון גרנד בודפשט") בתפקיד השף הגדול ואניה טיילור ג'וי ("גמביט המלכה"), בתור סועדת שמסרבת להתרשם ממנו.
הסרט, על השף המהולל־נבל סלוויק, שמגיש ארוחה בלתי נשכחת באי מבודד לסועדיו היומרניים, מעניק משמעות מילולית למושג "מטבחי הגיהינום", סדרת הריאליטי עם גורדון רמזי, השף הסלבריטאי, שבמידה רבה אחראי להתגבשות הגיבור הטלוויזיוני הנוכחי.
השפים העכשוויים לא דומים זה לזה: קארמי מ"הדוב" הוא צעיר, המגיע בנסיבות משפחתיות מצערות להציל את הדיינר המשפחתי בשיקגו; דורי מ"הטבח" הוא מאצ'ו שעוזב את מסעדתו לטובת שיפוט בתוכנית ריאליטי וסלוויק הוא פסיכופת. המשותף לכולם: הם יודעים להניח עלה זהב אכיל על קוויאר שחור.
לפי "התפריט", שף לא יכול להתקיים ללא הסועדים, כמו שוטר ללא גנבים, רופא ללא חולים. כדי להגדיר את עצמו הוא צריך להתייחס גם אליהם, ואכן הסרט עוסק באופן מבריק וזדוני בכל תרבות מסעדות השף, שהצמיחה את קהל הפודיז. השפים הכוכבים פרצו את דלתות המטבח וגילו שיש להם קהל שרעב לא רק למאכליהם אלא גם לטפוטיהם, גינוניהם וגחמותיהם. גורדון רמזי, שתוכניתו "נקודת הרתיחה של רמזי" מ־1998 ליוותה אותו בפתיחת מסעדה, היה אולי הניצן של הגיבור הרגזן הפרפקציוניסט, מרובה המניירות, שעל אף אלימותו מגיש בסוף יצירה מעודנת ומענגת לעין ולחיך, ומאז הדימוי הזה עבר גלגולים רבים מאז.
ביחסי השף והסועד (על המסך לפחות) מתקיים מאזן כוחות מעוות, שבו הסועד צריך להוכיח כי הוא ראוי לאוכל שמגיש לו השף המחונן. ב"התפריט" מביאים את הפטפטת סביב מעשה האכילה ויחסי הסאדו־מאזו האלה לכדי פארודיה כשהשף פוקד על הסועדים המשלמים מעל ל־1,000 דולר לאדם על הארוחה אצלו: "אל תאכלו! התפריט שלנו מקודש מדי בשביל זה".
"פעם טבחים היו כמו פועלי בניין", אומר ארז קו־אל, היוצר של "הטבח", שעונתה השנייה מתחילה להצטלם בימים אלה. "לא התעניינו בהם עד שהתחילו להופיע כל השפים הסלבריטאים, שעוררו מודעות לדמות".
שפים הם "באופן חד־משמעי הרוק־סטארס של העשור האחרון", אומרת נועה ברמן הרצברג, תסריטאית מרצה לתסריט בבצלאל ובסם שפיגל. "טבעי שהם מככבים גם בסרטים ובסדרות של התקופה, כשהדימוי הפופולרי מכולם הוא של השף הסלבריטאי הגאון והקפריזי, שמנהל בקשיחות את מסעדת היוקרה שלו. זו אמנם לא דמות חדשה על המסך, שפים עמדו בעבר במרכז סרטים החל מ'הזלילה הגדולה' של מרקו פררי ועד 'המטבח של מרתה' של סנדרה נטלבק, אבל בשנים האחרונות אנחנו חווים אינפלציה משמעותית. בין השאר, בגלל שעבור יוצרי סרטים וסדרות דמות השף היא ממש יהלום שמגלם בתוכו שילוב מסעיר של אמן מיוסר, פרא אציל וגיבור־על שסובל מהיבריס חמור, אך בו־זמנית גם זקוק נואשות לאהבה. שילוב מלבב של ניגודים שמייצרים רצף של קונפליקטים פנימיים וחיצוניים על בסיס יומי: כור היתוך דרמטי ומבעבע של מערכות יחסים היררכיות, יצריות, מסוכנות ומוגזמות — בקיצור, גן עדן תסריטאי. מה גם שזירת ההתרחשות, המטבח, היא לוקיישן דינמי ופוטוגני להפליא".
בראיון ל"כלכליסט" לקראת העונה הראשונה של "הטבח" אמר קו־אל כי "שפים הם דיקטטורים עם המון כריזמה", וכי המשיכה לעולם הזה הוא ש"פסח עליו הפוליטיקלי קורקט… מותר לעשות בו דברים שבמקומות אחרים לא יתקבלו. בשום מקום עבודה אנשים לא יכולים לדבר אל העובדים שלהם ולזרוק עליהם דברים כפי ששפים יכולים".
ההתרשמות שלו מהעולם הזה באה ממקור ראשון. בשנות ה־20 המוקדמות שלו היה טבח. הוא רצה לנסוע לפריז ללמוד לבשל, אבל אחרי שעבד במטבח הבין שזה לא בשבילו. "הבנתי שאין לי הכישרון והעניין שצריך בשביל זה. אז הלכתי ללמוד קולנוע, והמשכתי לעבוד במטבח כדי לממן לימודים", סיפר אז.
עכשיו, אחרי שידור העונה הראשונה, הוא מספר: "היו הרבה שפים שאמרו שהיחסים המתוארים ב'הטבח' מיושנים. שהם מייצגים אווירה מלפני עשר שנים. שהדמות האלימה והוולגרית לא יכולה להתקיים היום".
אכן השפים ב"משחקי השף" הם ממש דובוני אכפת לי לעומת גורדון רמזי.
"נכון, הם לא יכולים להרשות לעצמם להתנהג אחרת. זה מעולה. אנשים לא מוכנים שידברו אליהם אחרת. זה מבורך".
המטבח המקצועי, הקולנוע והטלוויזיוני, הוא זירה מאוד גברית. אז אולי העיסוק בדמות השף הוא מין געגוע לעולם מאצ'ואיסטי של פעם?
"בהחלט. זו תגובה להיעדר דמות אב גדולה, משבר מנהיגותי, כמילות השיר ‘Where have all the Cowboys Gone’".
עם זאת אומר קו־אל שמה שמעניין אותו בדמות הזאת הוא "הגאון המשוגע, לא דמות השף האכזרי, שמותר לו הכל בשם הגאונות שלו והחופש האמנותי, וכמה רחוק הוא ילך כדי להכין תפריט, ליצור חוויה. יש משהו בתחום הבישול שמייצג עולם הישגי, שגובה מחיר נפשי… גם אם היום שפים הם יותר מנומסים ופחות אגרסיבים, הם עדיין סמכותיים והסמכות היחידה. ואין להם ברירה אלא להתנהג כך כי זה עסק שחייב להתנהל על ידי איזה לב ומרכז, אחרת דברים נפרמים".
על השאלה מדוע יש כל כך הרבה שפים עכשיו על המסך משיב קו־אל כי "בשני העשורים האחרונים אנחנו בתור הזהב של הטלוויזיה, עם הנדידה של כוכבי הקולנוע למדיום של סדרות דרמה פופולריות. בעקבות הריבוי הזה התחילו לחפש גיבורים חזקים, אז היתה דרמה על מנצח של תזמורת ('מוצרט בג'ונגל'), פתאום זה נראה היה סקסי שבתוך העולם המעונב הזה יש התרחשויות. והיה גם הסופר המיוסר ב'קליפורניקיישן' — חיפשו גיבור מפתיע, ניסו בכל הזירות — הטבח פשוט תפס טוב".
