אימון מתקדםבאולטרה מרתון הזה, כל צעד כואב להחריד
אימון מתקדם
באולטרה מרתון הזה, כל צעד כואב להחריד
“כדאי לך לפרוש", זורק לאילן גולדמן אחד הרצים המנוסים שלצדו, אבל הוא נחוש להשלים את אולטרה מרתון Peak 2 Peak, המירוץ אל החרמון שנחשב לאחד הקשים בישראל. עכשיו הוא שרוע חבול כולו בשולי הדרך. זה לא אומר שהוא לא ינסה להגיע לקו הסיום גם בשנה הבאה
כמה דקות אחרי שהחלטתי לעצור את הריצה, גיליתי שהשעה כבר מעט אחרי תשע בבוקר. הייתי שרוע על גבי, בלי יכולת לזוז, כשאני מנסה באופן נואש להחזיר אוויר אבוד לריאותיי. ברכי הימנית נטפה דם, את שתי כפות ידיי עיטרו פצעים טריים, עמוקים ומכוערים, מזוהמים בחצץ בזלתי וצואת פרות. כל צד ימין של גופי היה משופשף, והכל שרף לי. במוחי המטושטש והמבולבל ניסיתי לתפוס את הדרך הארוכה שעברתי בריצה בחמש השעות האחרונות, עד הנקודה שבה שכבתי חסר אונים באותם רגעים, אי שם על הדרך הצבאית האדומה המובילה לפסגת הר החרמון.
הכל התחיל שבועיים לפני כן, כשהחלטתי לכתוב על אחת מתחרויות הריצה המאתגרות בישראל כיום: אולטרה מרתון Peak 2 Peak. מירוץ שתכליתו העפלה אל פסגות ההרים הגבוהים והיפים בארץ. הר החרמון וסביבתו התלולה והפראית. התכנון המקורי היה לקחת חלק במקצה קצר וידידותי (7 ק"מ) ולהביא רשמים משם, אולם יומיים לפני המירוץ החוש ההרפתקני שבי התעורר ופשוט סירב להניח. "אני אשתתף במקצה של 50 הק”מ", הודעתי בנחרצות למארגנים, "אני מאמין שאחווה טוב יותר את האירוע".
4 צפייה בגלריה
אילן גולדמן במירוץ. “אני מגלה שאני בין המובילים. התוכניות לנטוש נגנזות. אני מחליט להמשיך, לראות עד לאן אוכל למשוך את ההרפתקה המטורפת הזאת"
(צילום: ערן ירדני)
וכך מצאתי את עצמי ביום חמישי האחרון, בארבע לפנות בוקר של יום העצמאות, עומד על קו הזינוק בכפר הדרוזי עין קניא, כשלצדי עשרות אולטרה־מרתוניסטים מנוסים, בהם גם אשפי התחום. כולם חמושים בפנסי ראש משוכללים וחזקים, תיקי גב ייעודיים לריצה המכילים שתייה ומזון עתיר אנרגיה וכל פיסת ציוד הכרחית שמסייעת לגמוא את 54 הק”מ ביותר מ־2,300 מ' של גובה מצטבר. תחילתם בטיפוס תלול להחריד מן הכפר לכיוון החרמון, המשכם בירידה בלתי נגמרת עד פתחו של עמק החולה ולקינוח — העפלה עד לכניסה לאתר החרמון. הכל על שבילי עפר נסתרים בשטח.
"אין לך תיק?", שואלת אותי בפליאה אחת המשתתפות. מיד אחרי שאני מראה לה בתמימות את בקבוקון המים בכף ידי ומסביר לה שכנראה אפרוש בשלב מוקדם, המירוץ כבר יוצא לדרך במעלה הכבישים התלולים של עין קניא. בכירי התחום שועטים בריצה קלילה אל תוך סמטאות הכפר החשוכות תוך הלצות ושיחה ערה. גם מאחור האווירה רגועה. כולם מבינים שתחילתו האמיתית של המירוץ היא בסופו — בטיפוס האחרון לחרמון. חייבים לשמור כוחות, ההתנהלות חייבת להיות מחושבת.
אף שזה מירוץ, כבר מתחילתו העליות התלולות גורמות למרבית המשתתפים לעבור מריצה להליכה מהירה. "עדיף לך גם לעבור להליכה”, זורק לעברי אחד המשתתפים. אני ממשיך בשלי. מבט לאחור מגלה עשרות אלומות אור על שביל הפרות החשוך העולה ליישוב נח"ל נמרוד. מלפנים, כל כמה עשרות מטרים, מנצנצים סימוני המסלול. החשש לטעות בעלטת השטח מתפוגג כשהמתנדבים מכפרי האזור מכווינים באדיבות ובמסירות, מעודדים וממריצים. המעבר בסמטאות כפר מסעדה, שתושביו עדיין ישנים, חולף במהירות.
ביציאה מהכפר, בצדו המערבי, מתחילה הירידה הארוכה מרמת הגולן לכיוון עמק החולה. אלה 14 ק”מ רצופים במורד הרמה. כולם על שבילי הפרות המשובשים והמהתלים ורובם המכריע מתבצע בעלטה מוחלטת. בעת הירידה אני פוגש לראשונה את פבל ומתניה, צמד רצי אולטרה חסרי מורא. הם דוהרים במורד ההר, עסוקים בשיחה — ואני בעקבותיהם. רגע של חוסר תשומת לב ואני מוצא עצמי מרוח על דרדרת עפר בפתחו של הכפר הסורי הנטוש זעורה. אני קם מיד וממשיך לרוץ. פרץ האדרנלין מההתרסקות מעלים את הכאב ומעורר לחיים את הגוף החבוט. מסביב עיניים מנצנצות של מאות פרות. למרות כל האקשן, אני מקפיד לכרסם מדי כמה זמן מחטיפי האנרגיה שבכיס מכנסיי.
רגע לפני סוף הירידה מהרמה, אורות ראשונים של בוקר מפציעים. הזדמנות להסתכל לצדדים ולשאוף את הטבע הפראי. לשמחתי, אני מגלה באחת מתחנות ההזנה שפזורות על המסלול שאני בין עשרת המובילים. התוכניות לנטוש בשלב מוקדם נגנזות ולמרות חוסר הניסיון המובהק שלי בריצות אולטרה, אני מחליט להמשיך. לראות עד לאן אוכל למשוך את ההרפתקה המטורפת הזאת.
בינתיים, לא הרחק מלפנים, פבל ומתניה מתווים את הדרך אל תוך שמורת הבניאס. "המעבר בשמורה זה בעצם הסיפור של המירוץ", אמר לי עידן שליו, מארגן המירוץ, "אתה חייב לפחות להגיע לשם. אף תחרות לא עוברת שם, הפעם קיבלנו אישור מיוחד".
הוא צדק. למרות מגמת העלייה העדינה והמתמדת, הגוף חוזר לחיים משאון המים והטבע שמקיף אותנו: מפלים, גשרוני עץ, מערות חבויות, עצים עתיקי יומין, שרידי מבנים סוריים קדומים. הרגליים שוכחות את מדרגות העץ והחומצות שמציפות אותן, מבצר נמרוד מבצבץ מרחוק. "הנה מתחיל המירוץ", אני חושב, מאושר מהתקרבותן של העליות התלולות. אני מעדיף אותן על פני הירידות החובטות.
את תחושת האופוריה שלי מנסה לצנן רץ האולטרה הדרוזי המנוסה רכאד פלאח, תושב הכפר כסרא סמיע, שאליו אני חובר במעלה הדרך: "כדאי לך לפרוש בהמשך. אתה טירון ועשוי לגרום לעצמך פציעה רצינית". גם הוא כבר נפל וכפות ידיו מדממות: "היד שלי צריכה תפרים. לא דחוף. אלך למיון כשהמירוץ יסתיים".
אני מנסה לרוץ בעקבותיו, אך העלייה למבצר נמרוד הופכת קשה. השיפועים תלולים והשביל זרוע בסלעים חדים. אם לא די בכך, השמש קופחת מעליי. אין טיפה של צל בנמצא והעייפות מתחילה להשפיע. מאחורי פבל ומתניה מנסים לשמור על המורל. "יש מחקרים שמראים שאם מקללים, הביצועים משתפרים", מסנן מתניה בזמן שהוא מפציר בפבל לצעוק קללות במלוא הגרון. זה עובד להם.
אני מטפס עם השניים עד נווה אטי”ב, אבל רגע לפני הכניסה לתחנת ההזנה אני מרגיש שהגוף מתחיל לבגוד בי. נתל, בת זוגי שנמצאת שם, מנסה להפיח בי תקווה, אך אני מרגיש שסוף המירוץ מתקרב עבורי. כל צעד כואב להחריד, המפרקים נפוחים, השרירים דואבים, וגרועות מכל הן הבחילה והחולשה שמשתלטות על הגוף. אני ללא שעון על היד ואיני יודע כמה קילומטרים כבר עברנו, רק יודע שרוב המסלול מאחורינו, שאני רץ כבר שעות. "למה הייתי צריך את החרא הזה", צועק פבל שממשיך להתקדם בעקביות על הדרך הצבאית המובילה לקופות החרמון. אני מאחוריו, הולך ונחלש, תרתי משמע. שום קללה לא מסייעת.
הרחק מלפנים נמצאים מובילי המירוץ, רומן ספיבק ורועי קלמר, שנעים בקצב אחר משל כולם. "התוכנית זה הדבר הכי חשוב במירוצים מן הסוג הזה", מסביר לי ספיבק, רץ אולטרה ותיק ומנוסה: "מה אוכלים תוך כדי וכיצד לחלק את הכוח". עבורו, כמי שרגיל למירוצים של 100 ק”מ ואף יותר מכך, זה אתגר קצרצר שאמור לשרת את מטרתו הגדולה — להתחרות במירוץ שאורכו יותר מ־300 ק”מ.
במעלה הדרך, סמוך להר כחל, ניבטת אליי פסגת החרמון. מלפניי רץ תשוש בחולצה צהובה שהולך וקורס. אף שאני עדיין מדורג היטב בעשירייה הראשונה, אני במצב דומה. החולשה מפרקת אותי ושום ג'ל או משקה קסמים לא משפרים את התחושה הנוראית. הכל נהיה כבד, הכל מטושטש ואני מבין שבקרוב מאוד אהיה חייב לעצור, אחרת אסכן את עצמי. אני מנסה למצוא כוחות פיזיים להמשיך, אך לשווא. אין כלום. המכלים ריקים. האיש בחולצה הצהובה מצליח לסחוב איכשהו.
לפתע מדביקה אותי מובילת הנשים במירוץ, דורון גולדפרב. היא שואלת לשלומי ואני משיב: "הכל ממש ממש בסדר". אבל מעט אחרי שהיא נעלמת אני קורס בשולי הדרך הצבאית. במשך כמה דקות אני שוכב על הגב, מתאושש, מתענג על האוויר שחוזר לריאות, על החוויה. אני מסיר את מספר המירוץ וחיוך מחליף את הפרצוף הסובל. אני מוציא את הטלפון ומסתכל על השעה. מעט אחרי תשע. חלפו יותר מחמש שעות שבהן כאילו חייתי ביקום מקביל שבו רק המירוץ. יקום שבו זכיתי לעשות את אחד הדברים האהובים עלי: לרוץ בטבע. בשנה הבאה, אני מבטיח לעצמי, אחזור להשלים את המשימה.
