המאייר והסופר צחי פרבר: "דרך הספר שלי אני מדבר עם המתים"
המאייר והסופר צחי פרבר: "דרך הספר שלי אני מדבר עם המתים"
לפני 70 שנים רצח חייל תמהוני את סבו של המאייר המוערך צחי פרבר. האירוע הטראומטי הזה עומד בלב ספרו הראשון בפרוזה שבו חוזרים לחיים גם ציירת מוכת אהבה ובונה מצבות שנלחם נגד הריסת גימנסיה הרצליה. בעקבותיו, אגב, גם פרבר עצמו ניסה להקים את המבנה ההיסטורי לתחייה "עד שהרגשתי שאני חוצה את קו השפיות"
צחי פרבר נוהג ללכת עם התיק של סבו המנוח אייזיק כמעט לכל מקום. זה תיק יד מעור שחור, עם אבזם גדול, תיק של פעם. מין סימן היכר. פרבר, מאייר, אמן קומיקס, מרצה נחשב בבצלאל ובמכללת ספיר, הוא הנוסע המתמיד בזמן. עובד נגד השכחה. אל הכתיבה הספרותית הגיע לפני כמה שנים, והתחיל אז פרויקט אוטוביוגרפי: לספר את ילדותו ואת סיפורו המשפחתי - תחילה ברומנים גרפיים וכעת בספר הפרוזה הראשון שלו, "אבנים" (כנרת זמורה).
הפגישה עם פרבר מתקיימת בבית קפה מול גימנסיה הרצליה בתל אביב. זה משמעותי, כי הגימנסיה, במיקומה הראשון ברחוב הרצל, במקום שעומד בו כלבו שלום, היא אחת הדמויות בספר. הרומן מתרחש במושב בדרום הארץ בשנות החמישים. יצחק השוחט, בתו הקטנה טובה'לה, אייזיק וציפורה ובנם הנער יורם, התינוק מאיר שנולד ומת, הלברטל בונה המצבות שבוהה בתוכניות הבנייה המקוריות של גימנסיה הרצליה, ומתנגד בכל תוקף להריסתה והקמתה מחדש, וגם חייל תמהוני עם שם גרמני, פטר שטיין.
רק כשמסיימים לקרוא, בעמוד האחרון, מבינים שגיבורי הספר הם אנשים אמיתיים, סביו של פרבר. והחומרים הם חומרי המציאות שהיתה במושבה גן יבנה.
פרבר (58) נולד וגדל בראשון לציון. הוא סיים לימודים בבצלאל, היה אחראי על עיצוב הבובות בעונה הראשונה של "החרצופים", אייר ספרי ילדים, כתבות מגזין, הציג תערוכות, מרצה שנים רבות לאיור וקומיקס בבצלאל ובמכללת ספיר, ומלמד גם במגזר הערבי. נשוי ואב לשלושה, וחי במושב יובלים שבגליל.
פרויקט התיעוד המשפחתי החל לפני שלוש שנים, כשפרסם את "המחברות של אייזיק", טרילוגיה גרפית שמעוצבת כשלוש מחברות ישנות, המבוססות על יומן שכתב סבא שלו. לצד שורות יומן קצרות, קצובות, בעברית נוקשה של איכר רוסי, מופיעים האיורים של פרבר בעיפרון. סיפור החיים בגן יבנה, התינוק שמת, הסכסוך עם האח, עבודת האדמה.
"אבנים" נוגע באותו מקום, רק עם מבט פנורמי על ישראל של ראשית ימיה: סבא יצחק השוחט, שעל שמו נקרא פרבר, וסבא אייזיק, והשכנים מסביב. הספר בנוי מתמונות עשויות מילים, המונחות זו לצד זו ומרכיבות עולם שלם. הוא מתאר בצורה נוגעת ללב את ישראל של אז: המדור לחיפוש קרובים. עיתון “דבר”. עיתון “חרות”. מושבות התימנים. ערבי בגלימה שחורה שעובר מדי יום ומתגעגע לכפר שחרב. בסיס שכוח אל בדרום, אוכלוסייה מוחלשת, חייל גרמני תועה עם נשק בשדות.
לחלום על לבנות מחדש את הגימנסיה המקורית
והנה אנחנו מול הגימנסיה, ישראל 2022, אבל פרבר עוד איכשהו חולם על תוכניות הבנייה המקוריות שלה. "היתה תקופה שבאמת רציתי שיבנו מחדש את הגימנסיה, הרי התוכנית קיימת", הוא מספר. "שלחתי שני מכתבים לעירייה, חשבתי שכדאי לבנות אותה מחדש אולי 200 מטר ליד כלבו שלום. השתכנעתי בעצמי מהדמות של בונה המצבות. אבל לא קיבלתי תשובה כמובן, והרגשתי שאולי אני חוצה את סף השפיות".
כל הספר נראה כמו פרויקט שימור אחד גדול: שימור מבנים ישנים, בני אדם שהיו, אירועים, זיכרונות. או כמו שזועק הלברטל בונה המצבות נגד הריסת הגימנסיה: "לא אתן לרשויות להרוס כל זכר, לא ארשה זאת... כאילו לא היו דברים מעולם". כמוהו, וכמו סבא אייזיק שמתאבל על בנו התינוק ועסוק בחיזוק המצבה שלו בין עצי האקליפטוס , ככה גם פרבר, עובד נגד הזמן.
"לא תכננתי את זה, אבל אולי ככה אני מרגיש, שהכל עובר, הכל נמחק", הוא אומר. "אתה שומע סיפורים, מעבד ומספר אותם אחרת".
הסיפור מוביל אל מקרה שקרה באמת, רצח סבו השוחט בידי חייל תמהוני שחדר למושבה ונשק בידו. "זה קרה לפני 70 שנה אבל שיניתי חלק מהעובדות", הוא מספר. "היה אדם שרצח את סבא שלי ועוד שני אנשים. פטר שטיין קראו לו, אמו היתה יהודייה ואביו לא, הוא נולד באוסטריה, למד צילום, הגיע לארץ ורצה להיות צלם בצבא, אבל שמו אותו סתם בחצור. הוא שנא מאוד את 'השחורים', השווארצע. בשלב מסוים הוא ביקש את מכונת הירייה, לא נתנו לו, אז הוא ברח מהבסיס עם נשק, הגיע לגן יבנה, ראה את סבא שלי בפרדס, וירה בו, ובעוד שני אנשים, במין התקף פסיכוטי. הוא היה מאושפז אחר כך בבאר יעקב, עשו לו משפט, עורך הדין טען לחוסר שפיות. הראו לו את התמונות של הסבא שלי שנרצח, והוא התלונן שהן לא צולמו טוב. מעניין מה קרה לו. אם הוא חי, הוא צריך להיות בן 90. אצל אהרן אפלפלד ב'כתר הברזל' יש דמות בשם פטר שהוא חייל, אולי זה אותו אחד, אבל כבר אין את מי לשאול".
הילדים המתוארים בספר, טובהל'ה ויורם, הם ההורים של פרבר, שגדלו יחד. "הם היו אז בני 7-6, למדו באותה כיתה. היא היתה עושה לו את השיעורים ומציירת לו את המפות. והוא היה ילד חביב שאהב אותה. אמא היתה דתייה ואחרי שאביה מת שלחו אותה לקבוצת יבנה, שם גדלה. להורים שלי קצת קשה לקרוא את הספר הזה".
פרבר מלמד יומיים בשבוע, אוצר תערוכה לדודו גבע במוזיאון תל אביב שמתוכננת לעוד שנה, וכל בוקר קם וכותב. בימים אלה הוא מסיים את הרומן הבא שלו, שייקרא "נודדות ציפרים", והוא מספר על ילד בן 10 בראשון לציון בזמן מלחמת יום כיפור. הוא גם עובד על סדרת ספרי קומיקס על ראשון של פעם, שמבוססת על זיכרונות ותמונות ישנות, למשל של חנות הספורט ברחוב הרצל 64, "הייתי ילד ממושקף ושם קניתי את החולצות שלי. היום אין שם חנות אלא קניון. אני כותב על זה".
הרבה מהמתואר ב"אבנים" מבוסס על המציאות. את הדמות של הלברטל בונה המצבות הוא ביסס דווקא על שכן שלו מראשון לציון, שהיה מתבודד, מסתובב בתחתונים וגופייה ומחביא אשפה בארון חשמל. גם תיאור החיילים שצריכים לקבור את חברם המת קשור אליו: "הייתי בן 18 במלחמת לבנון, שירתתי בנ"מ, לא הספקתי לעשות שום דבר והדבר הראשון שעשיתי היה לקבור חייל. אחרי שנגמרה ההלוויה הסתכלנו מסביב, דיברנו על אלף דברים חוץ מעל ההוא שלמטה. זה היה ביוני 1982".
3 צפייה בגלריה
צחי פרבר על רקע דגם של המבנה הישן של גימנסיה הרצליה. "באמת רציתי שיבנו אותו מחדש, הרי התוכנית קיימת"
(צילום: יובל חן)
גם הציירת מלכה אלתר־ליפמן, שבאה עם שני ילדיה לבית הסבא לתקופת החגים, ומציירת, היתה קיימת, "יש בבית הוריי ציור שלה, רואים בו תלמידי חכמים, לדעתי בצד זה הסבא יצחק, שאולי היא היתה מאוהבת בו. אבל הוא לא נענה לחיזורים שלה".
בית המושב הישן של סבא אייזיק וסבתא ציפורה הוא עוד דמות דוממת ברומן. פרבר היה בא לבקר שם כילד. "אני זוכר כל פינה. כמה שנים אחרי שסבא וסבתא מתו, באו הבנים שלהם, דוד גדעון ואבא יורם, שכרו בולדוזר צהוב וגדול, הרסו את הבית שבו הם גדלו ועקרו את הפרדס של סבא, שנמצא מאחור. אני לא מאשים אותם, הם מכרו את האדמה כי הם היו צריכים כסף. בכל אופן, לפני שהוא נהרס, הגעתי עם מצלמה וצילמתי את הבית מכל הכיוונים. קיוויתי שאי פעם הוא יחזור אליי, והנה הוא חזר, בסיפורים. הבית הזה הוא משל לאנשים. האנשים האלה משוחחים איתי. עכשיו כתבתי את 'המחברות של ציפורה'. סבתא שלי לא השאירה יומנים אבל נכנסתי לראש שלה. בשבילי היא עדיין חיה. אני מדבר עם המתים. נראה לי שכל מה שאבד, יכול לשוב בדמיון, בציורים ובסיפורים".
