"הטרגדיה של מקבת": סרטם של האח כהן
"הטרגדיה של מקבת": סרטם של האח כהן
בסרטו הראשון ללא אחיו, ג'ואל כהן מעבד את "מקבת" ועוסק באלימות ובנקמה שמרתקות אותו - וללא הומור
אחרי 38 שנים של עבודה משותפת, 18 סרטים ושישה אוסקרים, האחים כהן, ג׳ואל ואיתן, יצאו להפסקה בזוגיות לפרק זמן לא ידוע. איתן מקדיש את זמנו לכתיבת ספרים ובימוי תיאטרון, וג׳ואל יצר השנה את סרט הסולו הראשון שלו: "הטרגדיה של מקבת" של שייקספיר, שיוצג מהיום בהקרנות מיוחדות בקולנוע לב וביום שישי הבא (13.1) יעלה בשירות הסטרימינג אפל טי.וי פלוס.
גם הפרויקט הזה הוא מיזם משפחתי זוגי, אלא שהפעם הפרטנרית של ג׳ואל היא בת זוגו פרנסס מקדורמנד (עם ארבעה אוסקרים משלה), שגילמה את ליידי מקבת בתיאטרון בעשור הקודם, בהפקה שעוררה את סקרנותו של ג׳ואל לנסות ולעבד את המחזה למסך. שוב. כי אורסון וולס, קורוסאווה, פולנסקי וג'סטין קורזל כבר עשו זאת.
מקבת הוא לוחם ואציל סקוטי, שנבואת שלוש מכשפות (קתרין הנטר בתפקיד משולש וירטואוזי) שהוא עתיד להיות מלך סקוטלנד, מעבירה אותו על דעתו. בעידודה של אשתו שהופכת ממוקדת ונחושה להושיב את בעלה על הכס, הוא רוצח את המלך המכהן (ברנדן גליסון), יורש את כתרו וממשיך במסע רציחות של כל מי שעשוי לאיים על תוארו, והופך יותר ויותר רדוף בידי רוחות הרפאים של קורבנותיו.
כהן ליהק את דנזל וושינגטון, שמזכיר איזה שחקן כביר הוא, לתפקיד מקבת ואת מקדורמנד לאשתו בתפקיד שבו היא מוותרת על הייצוג המקובל של ליידי מקבת כאשה עם אמביציה מטורפת, מלאת זעם ואלימות, ובמקום זאת הופכת את הדמות לאשה מוכת עצב ויגון שמרגישה שחייה עברו בהחמצה.
מצד אחד, לעבד את שייקספיר, תוך שימור כמעט מוחלט של הטקסט המקורי, למעט כמה קיצורים מינוריים, הוא הדבר הכי משונה שאפשר לצפות מיוצר מקורי כמו כהן. מצד שני, זה בעצם הדבר הכי הגיוני. יש שלושה דברים שמאפיינים את סרטי האחים כהן: השימוש בשפה, החיבה לקלאסיקות והשימוש המופתי במצלמה. הסרט הזה ממלא את כל הסעיפים. כשזה מגיע לשפה הם אשפי הלשון, שמקפידים לייצג דיאלקט, ז׳רגון וסלנג של התקופה. וכאן כהן עושה קיצור דרך, חוסך לעצמו תחקיר לינגוויסטי ולוקח את אחד הטקסטים המפורסמים והמופתיים באנגלית ומגיש אותו כלשונו.
האחים כהן, גם כשכתבו תסריטים מקוריים, לא פעם התבססו על השראה ממקור ספרותי קיים. סרטיהם עוסקים לא מעט בתככים, אכזריות ואלימות שנובעת מנקמה או תאוות בצע או כוח. וזה בדיוק הנושאים שבהם עוסק ״מקבת״, שמתחבר מצוין לגיבורים האלימים והטראגיים של ״רציחות פשוטות״ ו״פארגו״.
מבחינה אסתטית הסרט הוא אחד הדברים היפים שמשפחת כהן־מקדורמנד חתומה עליו. ברונו דלבונל (״בתוך לואין דיוויס״) מצלם בשחור־לבן מרהיב שמדגיש את הניגודים שבדרמה: אור מול חושך, טוב מול רע, שפיות מול טירוף, צדק מול נקמה.
בתוך הווירטואוזיות הצורנית, מפגן המשחק המרשים והחלטות הבימוי המקוריות, הסרט גם מזכיר כמה השתנה העולם שלנו מאז ששייקספיר כתב את מחזותיו כשוברי קופות להמונים ועד להווה, כשהן מוצגות כקלאסיקות, אמנות גבוהה ולעתים בלתי נגישה. לחובבי ותלמידי תיאטרון זה עיבוד חובה. עבור כל השאר זו אנקדוטה מרשימה בפילמוגרפיה של האחים כהן, ביחד ולחוד, שחושפת את העובדה שכוחנות ורצחנות היו הנושאים שהכי עניינו אותם. רק מה, קשה לראות סרט שחתום עליו אחד האחים כהן שנעדר ממנו חוש ההומור הציני, השחור והמקאברי שמאפיין אותם. ״מקבת״ מצחיק זה משהו שהיינו רוצים לראות.
