אטרקציה ושמה שוק התלפיות בחיפה: מהמרפסת רואים ים
אטרקציה ושמה שוק התלפיות בחיפה: מהמרפסת רואים ים
יזמים צעירים וחרוצים הפכו את שוק תלפיות בחיפה למוקד קולינרי ייחודי שבו פועלים זה לצד זה בתי קפה היפסטריים, בית אוכל תוניסאי עם מוזיקה פרסית, מאפייה של לחמי מחמצת נהדרים, משתלה הידרופונית מרשימה ואוכל ארגנטינאי טבעוני מופלא
לאט אבל בטוח הופך שוק תלפיות החיפאי הישן והמתפורר לאטרקציה קולינרית־תיירותית מהמעלה הראשונה. גדודי התיירים, המקומיים והזרים (עשרות נערי ונערות "תגלית") הגיעו כבר גם לכאן. זה אמנם לא מתקרב עדיין לממדי השיטפון שאפשר לראות בשוק מחנה יהודה או לוינסקי, אבל זה כנראה בדרך. האמת, למי אכפת. לעת עתה ביקור בשוק תלפיות הוא אופציה שהיא לא רק טעימה ומלבבת, מסקרנת ומעניינת, אלא גם, ואולי בעיקר, מרעננת. נעים לפגוש היפסטרים צעירים שלא שכחו שאפשר להיות מגניבים אבל גם נחמדים בעת ובעונה אחת. ככה זה כנראה כשיוצאים מתל אביב.
הביקור שלנו הפעם הסתכם בבניין אחד בלבד בשוק, ובעוד פינה אחת מולו. אבל איזה בניין. עולם ומלואו. יש עוד מבנה גדול שהוא השוק המקורה המכיל גם בסטות ובנוסף בסטות ברחוב בין שני המבנים. המבנה הגדול נחנך ב־1940. העירייה מתכננת לשפץ אותו כבר שנים, ובינתיים מבצעת שלל פעולות תחזוק ושדרוג ברחוב עצמו. נותר רק לקוות שהשוק הזרוק והמקסים הזה לא יהפוך למסודר מדי כמו שקרה, למשל, לשוק מחנה יהודה הירושלמי.
המבנה שבו ביקרתי בסירקין 21 הוא מבנה תעשייתי גדול יחסית שעמד שנות דור נטוש ומוזנח. לפני 6 שנים הגיע לכאן עומרי עצמוני, מהנדס מכונות בוגר הטכניון שמתעסק כבר 20 שנה בלחם. הוא פתח כאן את "לחם עיניים", מאפייה גדולה ורחבת ידיים שמייצרת כיום כ־200 כיכרות מחמצת מסוגים שונים, ומתעקש לא לגדול מעבר לכך. את רוב זמנו הוא מקדיש, כיאה למקצועו הרשמי, לפיתוח מכונה שתוכל לעשות את מה שעד עכשיו אפשר לעשות רק בעבודת ידיים — יצירת לחמי מחמצת. בינתיים הוא ממשיך לייצר אותם באופן ידני. אנחנו טעמנו לחם נהדר עם פירות יבשים וקנינו הביתה אחד טוב לא פחות מכוסמין.
באותה קומה, קומת הרחוב, מחכה לנו גם קפה טלק (talek), בית קלייה צעיר ואופנתי שלא היה מבייש את מיטב בתי הקפה מהדור השלישי של תל אביב. ולכן, כמקובל, ידברו איתכם על זנים ותערובות, דרגות קלייה, חמיצות, מתיקות ומרירות, ויזמינו אתכם לכוס קפה על חשבון הבית אם תקנו חצי קילו פולי קפה הביתה כמו שעשינו אנחנו, את זה לא תפגשו בתל אביב כנראה. לצד הקפה טעמנו גם סנדוויץ' קרואסון עם גבינת גאודה. אחלה.
עוד דבר שאי אפשר לעשות בתל אביב הוא להשקיף ממרפסת הקפה על הים והנמל. וזה כבר ממש נפלא. מעבר לסיבוב, על אותה מרפסת, ממתין לא רק בית הקלייה עצמו, אלא גם מעדנייה מבית היוצר של בית הקפה שבה תוכלו לאכול קציצות עגל וטלה ברוטב מנגולד ולימון, או כריכי סלמי, אמנטל, גבינת בושה וסלק, וגם להצטייד ביינות של מיטב יקבי הבוטיק, קוקטיילים מבוקבקים של "כרמל", גלידה של אייסלון, מלכת הגלידה של חיפה, גבינות של שירת הרועים והנוקד, עוגיות של נעמה גאון ועוד. מקום יפה, נעים, מרווח ובעיקר מעורר תיאבון.
עולים קומה. עוד הפתעות. משתלה ענקית, חנות עיצוב חתרנית ועוד בית קפה. הפעם עם נוף עוד יותר מרהיב אפילו. קפה נונה (Nuna) המקסים מציע קוקטיילים, פרנץ' טוסט, כריך כרוב צלוי וגם הפתעות כמו סירניקי — לביבות גבינת טברוג מטוגנות עם פירות יער וקרם פרש. על הגג נמצא המשך של המשתלה הכולל חווה הידרופונית ומתחם אירועים הפועל בסופי שבוע, ומציע מוזיקה ומשקאות, הופעות אקוסטיות ואפילו פעילות משפחתית בשבתות. מפעיל אותו מי שקנה 40% מהבניין כולו והחזיר אותו לחיים, היזם הצעיר אורי בנאים יחד עם שתי שותפותיו חברת שרביב ומשפחת סאלי שהן היזמיות המקוריות של הפרויקט.
חוזרים לקומת הרחוב. שם מחכה לכם יפה שמילוביץ' ב"ג'רבה" שלה, בית חם לאוכל תוניסאי ולא פחות חשוב — מוזיקה. היא מכינה לנו סנדוויץ’ תוניסאי כהלכתו בפריקסה מטוגן מבצק מחמצת. כשאנחנו ביקרנו קיבלנו טעימה ממקרונה בקנקש, תבשיל עדשים ואטריות מסורתי. בימים אחרים יש גם שקשוקה, קוסקוס דלעת ופול, מעקוד ועוד.
יפה מסיימת להכין לנו את הסנדוויץ’ המעולה ומתיישבת עם חבר לנגן. הוא בגיטרה והיא בסטאר. לא סיטאר, היא מדגישה. סטאר — הספרה ארבע בפרסית. ואכן, לכלי המיתר הקטן בעל הצוואר הארוך המזכיר קצת בגלמה יוונית, יש ארבעה מיתרים וצליל מהפנט. זוג גברים צעירים מנסה את כוחו בלהטוטי כדורי ג'אגלינג. כולם מדברים ספרדית ולרגע אני מרגיש כמו בקטע מסיפור של מרקס, לא בחיפה.
ספרדית בוקעת גם מכיוונו של מרקו שמנהל כאן את "לה מקסיקנה", מזללת טאקוס שכבר לא נשאר לנו אוויר בשבילה. הוא מספר שיש קהילה ארגנטינאית הולכת וגדלה בחיפה שרובה הגיעה לכאן בשנתיים האחרונות. שני נציגים מקסימים במיוחד שלה הם בר וגרי היושבים בבית קפה קטן שפתחו ממש ממול בסירקין 22. בר (ברברה) היתה מורה לתסריטאות וגרי (חררדו) עבד גם הוא באוניברסיטה שבה היא לימדה בצפון ארגנטינה. בשנתיים האחרונות הם כאן, בישראל, ובארבעת החודשים האחרונים, בשוק תלפיות. יחד הם מנהלים את "בר וגרי" בית קפה צמחוני־טבעוני. ארגנטינאים טבעונים — סוג של פרדוקס. "לא לאכול בשר בארגנטינה נחשב משהו מאוד לא מסקוליני", היא מחייכת. אנחנו טורפים 3 אמפנדס. אחד עם תחליף סלט ביצים וטופו, אחד עם בצל מקורמל ומוצרלה ואחד נהדר עם תחליף בשר מסויה שסוחט מאיתנו, בעזרת קצת לימון וסלסת עגבניות, אנחות עונג לא צפויות. אני שוקע ב"מאטה ג'רבה", המשקה הלאומי של ארגנטינה שמוגש כאן בגרסה קרה מפתיעה. אנחנו מקנחים בקפה קולומביאני מצוין ואלפחורס שוקולד מופלא ממש תוצרת בית.
