נו פלאפל פור יו: סיינפלד ברגע של שפיות בתוך ים של מועקה
נו פלאפל פור יו: סיינפלד ברגע של שפיות בתוך ים של מועקה
הרגע בו ישב ג'רי סיינפלד בפלאפל שלמה ובניו השלים את החוויה האולטימטיבית בתל אביב. זה יכול להיות מין רגע כזה שבו גם גדולי הציניקנים והספקנים מורידים את הכובע ופשוט אומרים תודה
המלחמה הזו מספקת לנו אינספור רגעי עצב, אימה וצער. צער אינסופי. ובכל זאת, להבדיל אלף אלפי הבדלות, יש גם כמה רגעים שאלמלא היו עטופים בעצב וגם קצת, מה לעשות, סוריאליסטיים, היו יכולים, בזמנים אחרים, להעלות חיוך על שפתינו. ולו רק לרגע.
רגע כזה הוא זה שבו ג'רי סיינפלד יושב בשדרה שבה צעדת אינספור פעמים בילדותך הרחוקה, בדרך אל ומהים. שדרות נורדאו. בקיוסק הזה אכלת מי יודע כמה מנות פלאפל אצל שלמה ובניו. אחד מהם אפילו למד איתך בבית ספר. ולפני כמה ימים אכל שם כאמור אחד, ג'רי סיינפלד, משלים את החוויה התל אביבית האולטימטיבית שלו. שלו ושל כל מי שגדל בעיר הזו, או לפחות בצפונה.
הפלאפל הזה הוקם על ידי שלמה לוי בשנות השישים, ועדיין שייך למשפחה, כיום כבר הנכדים. לפניו היה שם קיוסק של אח של בן גוריון, מיכאל גרין. הוא מוכר עד היום פלאפל . זה הכל. מאוד קלאסי ומאוד טעים. בלי תוספות מיוחדות. כמו פעם - פלאפל, סלט, טחינה , חריף. זהו.
וזה יפה. כי בכל זאת, הרי הביקור של סיינפלד פה היה יכול להיגמר מבחינה קולינרית רק בצפון אברקסס של אייל שני ומשייה של גיא אריש, שגם בהן נצפה הכוכב היהודי הגדול סועד את ליבו. ואם כבר פלאפל, הרי היה אפשר לקחת אותו כמו את כולם ל"קוסם" המיוחצן לעייפה, שאין מי שאינו מבקר בו.
אבל הנה, סיינפלד יושב על הספסל עם בתו, כאחד האדם, בתמונות שתיעדה אשתו ג'סיקה והעלתה בסטורי שלה באינסטגרם יחד עם הכיתוב הנחרץ: "הפלאפל הטוב במרכז תל אביב". ואתה כמעט מדמיין אותו מתכופף קדימה כדי שהטחינה לא תיזל לו על הג'ינס הפשוט שלמראה שבטח עולה 1,000 דולר. ואתה תוהה אם ביקש גם חריף.
זה רגע קולינרי מכונן בתולדות העיר. כי זה לא עוד שחקן. זה סיינפלד. ואתה כמובן מריץ בראש את פרק ה'סופ נאצי', ותוהה האם מישהו אצלנו היה מעז לומר לו, אפילו בצחוק, נו פלאפל פור יו, אם היה מבקש בלי חריף. מזל שאפי לא מוכר יותר סביח. רק נסו לדמיין את סיינפלד מבקש ממנו סביח בלי חציל במאורה המיתולוגית שלו בטשרניחובסקי.
אז כן, אלו הן כבר בדיחות פנימיות של תל אביבים, אבל היי, סיינפלד הרי עשה קריירה מאינספור בדיחות פנימיות של ניו יורקרים.
אבל בעיקר, אם לחזור רגע להתחלה, זהו רגע קטן של שפיות בתוך ים של מועקה ואימה, צער ועצב ופחד ודם. רגע שגורם לך לתהות לשם מה כל זה נחוץ ומתי כל זה ייגמר ונוכל לצחוק בפה מלא ולב שלם מול עוד פרק של סיינפלד.
וגם, אולי, זה יכול להיות מין רגע כזה שבו גם גדולי הציניקנים והספקנים מורידים את הכובע ופשוט אומרים תודה. תודה לך סיינפלד, שבאת. ואכלת פלאפל כאחד האדם. כמונו. ופתאום היינו שוב לרגע, ובכן, בני אדם רגילים. סתם בני אדם שבוהים בך בהערצה ומתגעגעים. לפלאפל של ילדותנו. לפעם. ל-6.10.
פלאפל שלמה ובניו. בן יהודה פינת נורדאו, תל אביב
