"המאבק לחירות נמצא בגרון שלנו"
"המאבק לחירות נמצא בגרון שלנו"
באוקראינה, באירלנד, בגרמניה וגם בישראל נחרץ עד היום גורלם של מיעוטים, פליטים ומהגרים דרך מבחני מבטא והגייה שנערכים להם. בני הזוג ואמני הווידיאו הבינלאומיים אפי וייס ואמיר בורנשטיין מייחדים לכך תערוכה שלמה. "כמהגרים באירופה גם אנחנו כל הזמן מקוטלגים דרך המבטא, אמנם לא ברמות של חיים ומוות, אבל זה קיים כל הזמן"
קול זה מכשול אבל יש דרכים לעקוף את מחסום הקול. בעובדה זו עוסקת התערוכה של צמד אמני הווידיאו הקרויים אפי ואמיר (וייס ובורנשטיין בהתאמה), ישראלים לשעבר החיים ויוצרים בבריסל. נקודת המוצא לתערוכה "צבא של מאה שרירים", שאצרה ורדית גרוס ונפתחת היום בגלריה ארטפורט בתל אביב, הוא המושג "שיבולת" המשמש בלשונות רבות לתיאור מאפייני שפה או הגייה המייחדים קבוצה אתנית מסוימת, או כזו המשתייכת לאזור מסוים.
בסרט הפותח את התערוכה מסביר מטיף אמריקאי כי מקור הביטוי הוא בספר שופטים, שבו שימשה המילה כאמצעי זיהוי לבני שבט אפרים, שדיברו בשֹין (הנשמעת כמו סין) ובפיהם נשמעה המילה כ"סיבולת", בשונה משאר שבטי ישראל. ״במקרא מסופר שמבחינת הגלעדים מי שאמר סיבולת ולא שיבולת נשחט על המקום, וזה המקור למושג הבלשני״, מסביר בורנשטיין.
התערוכה מקיפה נושאים שהמשותף להם הוא הקול כמרחב הדן אנשים לחיים או למוות. ״המאבק נמצא בגרון שלנו ונקודת הביקורת נמצאת שם — אתה עובר או לא עובר, אמת או שקר״, אומרת וייס.
וייס ובורנשטיין חיים ועובדים ביחד מאז 1998. ב־2002 עברו לאירופה, ללימודי תואר שני באמסטרדם, ובשנים האחרונות הם חיים ועובדים בבריסל, ומציגים בתערוכות ובפסטיבלים ברחבי העולם. הרעיון לתערוכה נולד ברזידנסי שבו שהו ב־2016 בכפר קתולי קטן בצפון אירלנד. ״בכל בוקר הלכנו שם לשתות קפה והיינו מדברים עם בעל הקפה״, מספרת וייס. ״הוא סיפר לנו שהוא מורה בפנסיה ושמדי פעם קוראים לו למלא מקום בבתי ספר שהוא לא מכיר, ושתמיד יש איזה תלמיד שמבקש ממנו לאיית מילה שיש בה האות ׳H׳ כדי לשמוע אם הוא קתולי או פרוטסטנטי״.
״הבנו שהסיפור הזה, הקשור למבחני הגיות למיניהם, עדיין קיים יותר מכפי שנדמה. זה גם מה שכל כך זעזע אותנו כשגילינו שבמלחמה באוקראינה משתמשים במילה ‘פלניציה’, המתארת לחם אוקראיני מסורתי, כדי לזהות מי אוקראיני ומי רוסי", ואכן האמנית האוקראינית ז'אנה קאדירובה שמציגה כעת עבודה בנושא במוזיאון ארץ ישראל התראיינה על כך ל"כלכליסט" (24 בנובמבר). "כששומעים את כל הסיפורים האלה", ממשיכה וייס, "זה נשמע קצת כמו אגדות אורבניות, אבל כשראינו ביוטיוב סרטונים שמתעדים את זה, נכנסנו להלם".
לדברי וייס, זהות קולקטיבית תמיד העסיקה אותם, "הכפייה האכזרית של הזהות הזו, שאין לך מה לעשות גם אם אתה רוצה להיות מישהו אחר: אתה אפילו יודע מה אתה צריך להגיד אבל לא יכול לבטא זאת".
בורנשטיין מוסיף ש״השימוש באופן הגיית המילים כדי לחרוץ גורלות מתרחש עכשיו בכל מקום באירופה שאליו מגיעים מהגרים ומבקשי מקלט, אם באמצעות מתורגמנים, שמפענחים קובצי קול, ואם באמצעות אלגוריתם שנוצר במיוחד למטרה זו ובו משתמשים למשל בגרמניה״.
וכך נוצרות הרבה טעויות?
“בהתחלה דווח על מרווח טעות של 20% ושנה אחר כך זה כבר ירד ל־10%. לא ברור איך המספרים מתורגמים לפעולות של מנגנוני ההגירה. למשל, מהגר שהמכונה קבעה על פי הדיבור שלו, שהוא 30% סורי ו־40% עיראקי, מה זה אומר? ובכלל, יש דיון בקהילת הבלשנים שטוענים שלאדם אין שפת אם, אלא מה שהם קוראים מסלול שפתי: יש נקודת התחלה. אדם חי במקום מסוים, אבל הוא ממשיך לאוניברסיטה, הופך לפליט, אמא שלו מפה ואבא שלו משם, אז את הקומבינציה המסוימת שלו אין לאף אחד. במסגרת המחקר שלנו פגשנו הרבה פליטים בבריסל ששהו תקופה ארוכה לפני כן בלוב, ומילים לוביות כבר חלחלו לשפה שלהם״.
באירופה המבחן הזה, בעצם, חורץ את גורל הפליטים?
"לא בהכרח, זה חלק מתהליך אבל להתחיל תהליך הגירה באירופה עם הידיעה שאתה בסימן שאלה לגבי המקור שלך בגלל הגייה, זו לא נקודת מוצא טובה״.
בורנשטיין אומר שההחלטה לקיים על כך תערוכה נובעת גם מהעובדה שהם עצמם מהגרים: "היינו צריכים ללמוד שפות זרות. אנחנו כל הזמן מקוטלגים וזה מאמץ שהוא תמידי. אמנם לא ברמות של חיים ומוות, אבל זה קיים כל הזמן. יש רצון של המערכת לקטלג, ויש מציאות שבה אנשים נעים וזזים ומושפעים ונוצרות מאות מיליוני קומבינציות שלא עונות לקטגוריות וזה מביא להתנגשות עם המערכת, שמנסה כל הזמן לכפות את הקטגוריזציה הזאת".
לצד עבודות הווידיאו מוצגים בחלל גם חפצים שיצרו השניים הקשורים לסיפורים ומשלבים עדות ובדיה. אחד מהם הוא עלה פטרוזיליה בתוך יציקת פרספקס המתקשר למבחן שיבולת שהתרחש ברפובליקה הדומיניקנית ב־1937, כשהגנרל טרוחיו הורה לילידי האיטי השוהים ברפובליקה לחזור לארצם, ומי שנתפס אחר כך, ולא הצליח לבטא כראוי את המילה פטרוזיליה בספרדית — הוצא להורג. מספר הנרצחים נע בין 20 ל־30 אלף ונקרא 'טבח הפטרוזיליה״.
אחד האובייקטים הנוגעים ללב ומרחיב את השיח על הגרון כזירה, נמצא בחלל הכניסה. זוהי שקית עשויה בטון, שגודלה זהה לנפח של 50 מ״ל, ״כמות האוויר המינימלית כדי להוציא הברה אחת״, מתאר בורנשטיין. הממצא הזה נולד בעקבות רצח ג׳ורג' פלויד ב־2020 שהצית את מחאת Black lives matter. השוטר, שלחץ עם ברכו על גרונו של פלויד, ובכך הביא למותו, טען כי העובדה שפלויד הצליח לומר I can't breathe (אני לא יכול לנשום) היא הוכחה לכך שהגיע אוויר לריאותיו. בעקבות זה פרסמה קבוצה של חוקרים מאמר על מקום בגרון, בין הריאות למנגנון הדיבור, שנקרא ״השטח המת״ ומאפשר לאחסן 150 מ"ל אוויר מבלי שתתבצע פעולה של נשימה, בדיוק מקום לאותן שלוש הברות בשלוש מילים שג'ורג' פלויד הגה לפני מותו.
תגיד אהלן - קטע מעבודת וידיאו של אפי ואמיר
״איזשהו יום אני באיחור. צריך להגיע לשדה התעופה. אז אני לוקח מונית מירושלים. אני אומר לנהג שאני באיחור והוא מציע לי להחליף מונית בגלל שהוא ייעצר בשדה התעופה, כמו תמיד, בגלל שהוא פלסטיני. זה אומר שבכניסה זה ייקח יותר זמן. אני אומר לו שאין לי זמן להחליף מונית ושאם הוא יקשיב לי ויעשה כמו שאני אומר נגיע בזמן. אנחנו מתחילים לתאר את הריטואל: מגיעים לשדה התעופה, פותחים את החלון, ואז יש את איש או אשת הבטחון שאומרים ׳שלום׳ או ׳מה העניינים׳ או ׳מה שלומכם?׳ — אז אני שואל אותו 'מה אומרים?'; 'אומרים שלום' הוא עונה. אני אומר לו: ׳לא. אומרים לך שלום אז תענה אהלן׳. אני מבקש ממנו לחזור אחרי והוא אומר ׳אהלין׳. אני אומר לו: ׳לא! אהלן'. השלב הבא זה 'מאיפה אתם באים?'. אני אומר לו, ׳אם שואלים אותך מאיפה אתם באים תענה: 'ואתה מאיפה?׳. אנחנו מגיעים לשדה התעופה ואני אומר לו עוד דבר: ׳אל תאט כשאתה מגיע. תיסע באותה מהירות עד השומר׳.
איש ביטחון: ׳שלום׳.
נהג: ׳שלום. אהלן׳.
איש ביטחון: ׳מאיפה אתם באים?׳.
נהג: ׳ואתה מאיפה?׳.
עושים סימן עם היד וממשיכים. כשנעלם המחסום נעצר הנהג בצד ימין של הכביש, שם את הראש על ההגה ומתחיל לבכות. הוא אומר: ׳17 שנה אני עובר במחסום הזה ותמיד שמים אותי בצד. זאת הפעם הראשונה שעברתי׳".
הנוסע הדובר בווידיאו הוא הבמאי אייל סיון
