תשכחו מהבינג' ותפנו שעה בשבוע למאה שנים של בדידות של נטפליקס
תשכחו מהבינג' ותפנו שעה בשבוע למאה שנים של בדידות של נטפליקס
הסדרה החדשה של נטפליקס היא עיבוד לספר שהעניק לגבריאל גרסייה מארקס פרס נובל לספרות. היא יפהפייה ומכבדת את הספר שעל פיו נוצרה. "במשך שנים מאז הספר ראה אור התנגד הסופר לעבד אותו לקולנוע וסירב למכור את זכויות היוצרים" - בניו שמפיקים את הסדרה בחרו אחרת
אם גבריאל גרסייה מארקס התנגד לעיבוד ספרו "מאה שנים של בדידות" לסרט קולנוע, כמו שידוע שאכן כך היה עד מותו לפני עשר שנים, הוא בוודאי היה נחרד מהמחשבה שיהפכו את יצירת המופת שלו לסדרה של נטפליקס. הרי העיקרון של שירות הסטרימינג הזה מושתת על צריכת פרקים בבינג', זה אחר זה, ולהישאר רעבים לדבר הבא - והדבר הזה יכול להיות "עוגה או לא עוגה?" - שעשועון שבו המשתתפים יוצרים מאפים בצורות של חפצים והשופטים בתוכנית צריכים לנחש אם מדובר בחפץ כלשהו או מה שדומה לו. איי דיוס מיו!
"מאה שנים של בדידות" למי ששכח הוא יצירת מופת על שושלת בואנדיה, המתפרשת על פני מאה שנה, מהרגע שהגיעו לקרחת יער בשלהי המאה ה-19, קרוב דיו לים והקימו את העיירה מקונדו הדמיונית. הספר עוקב אחר השתלשלות המשפחות שהגיעו למקום הקסום והמכושף הזה בעשרת העשורים הללו, למתים שמסרבים לעזוב, לפרחים שמומטרים מהשמים ולמלחמות שפורצות בהמשך, וגם בקולומביה שבה נכתב הספר.
מזל שלא כל נבואה שחורה מגשימה את עצמה והסדרה החדשה "מאה שנים של בדידות", בבימוים של אלכס גארסיה לופז ולאורה מורה, היא עיבוד לספר שהעניק למארקס פרס נובל לספרות, היא יפהפייה ומכבדת את הספר שעל פיו נוצרה. "במשך שנים מאז ראה אור הספר ב-1967 התנגד הסופר לניסיונות לעבד אותו לקולנוע וסירב למכור את זכויות היוצרים", נכתב השבוע ב"אטלנטיק". "הוא התעקש כי רוחב היריעה והקול של ספרו המפורסם ביותר יצליח על המסך רק אם יסופר בספרדית ויימשך מאה שעות, או לפי דיווחים אחרים מאה שנה".
למרבה השמחה הסדרה לא נמשכת 100 שעות, אלא רק 16 פרקים בני שעה בערך כל אחד, שאותם מומלץ לצרוך במתינות - פרק אחד בכמה ימים מהשמונה המוצעים כעת, עד שיגיעו שמונת האחרים. בינג' הוא בשום אופן לא הפורמט ליצירה הזאת. היא צולמה בקולומביה, קיבלה את האישור של בניו של הסופר הנודע והם גם משמשים מפיקים שלה. הבמאים שלה הם לטינו-אמריקאים וכך גם השחקנים. היא עשויה בקפידה עד פרטי הפרטים האחרונים שלה, עד הטבעות הרבות על ידיו של חוזה ארקדיו בואנדיה (מרקו גונזלס), שמלותיה של אורסולה (סוזנה מוראלס) ועד הממתקים הצבעוניים הנמכרים במקונדו. הריאליזם הקסום נהנה מפלאי הקולנוע וראוי לשאוף את הכל פנימה בסבלנות.
"מאה שנים של בדידות" מצטרפת כעת, בסוף השנה, לעוד יצירה טלוויזיונית לספר קלאסי - "שוגון" של ג'יימס קלאוול, והיא עומדת במשימה שלה לא פחות טוב מהסדרה על יפן. השתיים מעוררות אצל רבים, בוודאי אצל המעריצים, זיכרונות מקריאת הספרים הללו בצעירותם (הו מה שהספקנו כשלא היה אייפון או נטפליקס) וטפיחה על השכם בשל כך.
הסדרה מעוררות זיכרונות אצל הצופים וגם עוסקת בנושא הזה. הוא למעשה הרעיון המרכזי שלה - זיכרון ושכחה קולקטיביים, וכן הניסיון להמציא מחדש נראטיב היסטורי. דמויות בספר רדופות על ידי החלטות ואירועים מן העבר שלהם המתערבבות בהווה, הן מותירות את הדמויות בבדידותם מול כל זה. קשה שלא ישתלבו גם במחשבות של הצופים על ההווה, המקומי שלנו, הכה רחוק ממקונדו או מקולומביה, אבל קרוב לניסיונות ולמחשבות על מי מושל בסיפור שלנו ומה החשיבות של זה.
5 כוכבים
