חשבתי שההבטחה הגדולה של "מרשעת" תהפוך לפלופ מביך. טעיתי
חשבתי שההבטחה הגדולה של "מרשעת" תהפוך לפלופ מביך. טעיתי
עם פתיחה עוצמתית של 114 מיליון דולר בארה"ב ו־80 אלף כרטיסים רק בישראל, "מרשעת" בדרך להפוך לסרט פולחן. אולי זה בגלל העידן שבו כל נבל הופך לגיבור, אולי בזכות ההופעה המרהיבה של אריאנה גרנדה ואולי פשוט מפני שזה מחזמר מהוקצע עם להיטי ענק
הרדאר שלי קלט אותות משובשים. משום מה, הייתי משוכנע ש"מרשעת", העיבוד הקולנועי למערכה הראשונה של המיוזיקל הבימתי "Wicked", הולך להתרסק. משהו בקמפיין השיווקי האגרסיבי מאוד, שהסתיר את כל צדי התוכן של הסרט, כמו גם את העובדה שהסרט בן השעתיים וארבעים דקות הזה הוא רק חצי מהמיוזיקל עצמו, גרם לי לחשוב שזה יהיה גרוע וההבטחה הקופתית הגדולה של אולפני יוניברסל תהפוך לפלופ מביך, כפי שקרה לא אחת כשעיבודי במה עברו למסך.
כמה טעיתי: לא רק ש"מרשעת" הוא להיט ענק, עם פתיחה עצומה של 114 מיליון דולר בסוף השבוע הראשון באמריקה ומכירות של 80 אלף כרטיסים בישראל, הוא גם מהנה בצורה בלתי רגילה. למעשה, הוא עובד בקולנוע הרבה יותר מאשר על הבמה, וברור למדי שהוא הולך לסחוף מיליוני צופים לקדחת שתהפוך אותו לא רק ללהיט, אלא גם לסרט פולחן.
גם לא העליתי על דעתי שאריאנה גרנדה תהיה גלינדה כה מצוינת. זה שהיא זמרת טובה ידענו, אבל זה שיש לה טיימינג קומי מושלם, מי ידע? וסינתיה אריבו, שזכתה בכל פרס אפשרי על "הצבע ארגמן" המיוזיקל (היא ויתרה על הגרסה הקולנועית לטובת הסרט הזה), מתגלה מתחת לאיפור הירוק שלה כשחקנית שגם יכולה לקחת את עצמה לא לגמרי ברצינות.
מאיפה להתחיל לספר את הסיפור שמאחורי המיוזיקל הזה? אפשר עוד ב־1900, אז פרסם פרנק ל' באום את הספר "הקוסם מארץ עוץ", שדמויותיו היוו השראה למיוזיקל. או להתחיל ב־1939, עם הסרט "הקוסם מארץ עוץ", שנתן ל"מרשעת" את השפה החזותית שלו.
אפשר להתחיל מ־1995 כשגרגורי מגווייר כתב את הספר "מרשעת: סיפור חייה של המכשפה המרושעת מהמערב", ובמידה רבה הקדים את זמנו בערך ב־20 שנה, בכך שהוא מספר את סיפורה של המרשעת הכי מפורסמת בקולנוע כדמות עם לב טוב, שנדחפה לחיים של רוע והטלת אימה בעל כורחה. דווקא המכשפה הטובה היא דמות אנוכית, מפונקת ונטולת מודעות. כיום, זה כל מה שהתרבות האמריקאית יודעת לספר: הגיבורים אאוט, הנבלים הם הגיבורים שעלינו לגלות כלפיהם אמפתיה ורחמים: מחלת הנפש של הג'וקר, הנכות של הפינגווין, לוקי מתברר כאח שלא הובן, גרו הופך מנבל לאיש משפחה אוהב.
ואפשר להתחיל ב־2003 כשוויני הולצמן מעבדת את ספרו של מגווייר למיוזיקל בימתי (עם שירים מאת סטיבן שוורץ, שזכה בשלושה אוסקרים על "פוקהונטס" ו"נסיך מצרים"). יש להניח שהולצמן ומפיקיה ראו את הצלחת "הארי פוטר" וניסו לייצר עולם קסום דומה, המתרחש ברובו בבית ספר למכשפות צעירות, עם מורות לכישוף ותככים בתוך הפקולטה. הם הצליחו: "מרשעת", שעדיין רץ בברודוויי ובווסט אנד, הוא המיוזיקל השני הכי קופתי בכל הזמנים ובמשך שבועות רבים בעשור הקודם הוא היה המיוזיקל הכי מבוקש בקופות, גם בלונדון וגם בניו יורק. שניים מהשירים שבו הם משירי המיוזיקל הסוחפים בכל הזמנים, וכוכבת הגרסה הבימתית, אידינה מנזל, הפכה לכוכבת עולמית כשדיבבה את "לשבור את הקרח". אחרי כל זה, עדיין לקח ליוניברסל יותר מ־20 שנה להפוך את הלהיט הבימתי לסרט קולנוע.
אבל אנחנו דווקא נתחיל מ־1992. זו השנה שבה התוודענו לשמה של וויני הולצמן, שיצרה את הסדרה "My So Called Life", אחת מסדרות הטלוויזיה הטובות והרגישות בכל הזמנים, שהפכה לאירוע היסטורי כי היא בוטלה אחרי עונה אחת בלבד (לא לפני שהפכה את קלייר דיינס וג'ארד לטו לכוכבים). טראומת הכישלון הזאת תוקנה עם ריבית כעבור עשור כשאותה הולצמן לקחה את העולם שאותו ניסתה לתאר בסדרה שלה — ילדים מול הורים ומורים ובינם ובין עצמם — ותרגמה את הרגישות שלה לפורמט מוזיקלי. הולצמן גם כתבה את התסריט לגרסה הקולנועית, וגרמה לגיבורות להיות גם מצחיקות וגם נוגעות ללב.
אבל ההצלחה של "מרשעת" בקולנוע רשומה על שמו של ג'ון צ'ו, שכבר הוכיח כישרון ב"עשיר בהפתעה" (קומדיה רומנטית שבוימה כמו מיוזיקל והפכה ללהיט מפתיע) וב"שכונה על הגובה" (עיבוד למיוזיקל של לין מנואל מירנדה, שלא זכה להצלחה, אבל היה מאוד חביב). לצ'ו יש חוש מוזיקלי, חוש קצב וחוש הומור, ויש ב"מרשעת" חשיבה הוליוודית קלאסית שבה המצלמה משרתת כוריאוגרפיה סוחפת. בעידן של ניו־מיוזיקלס או פוסט־מיוזיקלס או אנטי־מיוזיקלס — כמו "ג'וקר 2" ו"אמיליה פרז" — "מרשעת" הוא מיוזיקל לפי הספר.
זה סרט שכולו צבע ותנועה, והוא לוקח את השירים של המיוזיקל הבימתי ומעניק להם עיבודים מושקעים ויפים. זו הוליווד במיטבה, עשייה מסחרית מיומנת, כישרונית, כמו בית חרושת לממתקים: המון סוכר וצבעי מאכל, אבל איזה אושר.
