"אני עושה סקס דרך הדמויות כשאני כותבת"
"אני עושה סקס דרך הדמויות כשאני כותבת"
במאית שעושה הכל כדי לצוד את גבר חלומותיה היא גיבורת "רוזנפלד", "רומן לא־רומנטי" קליל ומשעשע, על גבול האירוטי. הסופרת מאיה קסלר, בעצמה במאית ומפיקה, מסבירה איך כותבים על סקס ושליטה בעידן MeToo בלי ליפול למהמורות, ולמה זה בעצם ספר על היחסים עם אמא שלה: "אני אוהבת קונפליקט"
"יש אנשים שרוצים שקט ויציבות, ויש אנשים שכל הזמן מחפשים להרגיש. אני אוהבת קונפליקט", אומרת מאיה קסלר, מחברת הספר החדש "רוזנפלד" (הוצאת כנרת זמורה). "אם את בוחרת להיות במקום שאת לא אמורה להיות בו, סימן שאת רוצה אותו מאוד וצריכה אותו מאוד. כי יש בזה עוצמות שמייצרות מחדש את העוצמות הרגשיות שחווית כילדה".
"רוזנפלד" הוא רומן כיפי לקריאה, רומנטי על גבול האירוטי, שמשחק בחוכמה עם נוסחאות הז'אנר ובעיקר נורא נורא מצחיק. במרכזו נועה, בחורה בת 36 שעדיין לא התחתנה, לא הקימה משפחה, ולא עשתה את הפיצ'ר הראשון המיוחל שלה. בחתונה של חברים היא מתאהבת בטדי רוזנפלד, בעלים של חברה לטכנולוגיה ימית, ואיכשהו מתגלגלת לעבוד אצלו כבמאית סרטי הדרכה והסברה. נועה עושה הכל כדי לצוד את טדי, ששומר כמובן על מרחק ממנה, אבל היא לא מוותרת. ומה שקורה שם ביניהם נפרש לעיני הקוראות והקוראים בפירוט רב, דקדקני, כמעט אובססיבי של מי סימס למי ובאיזה הקשר, כולל סצנות סקס, סמים וסערות רגשיות.
מאיה קסלר (43), נשואה ואם לשניים, היא בעצמה בעלים של חברה להפקה סרטים קצרים, "סאנדיי קראוד", שעובדת בעיקר עם חברת ביוטכנולוגיה בינלאומית ומפיקה עבורה סרטי תעודה, הסברה והדרכה. היא גדלה ברמת השרון, ובדומה לגיבורה בת דמותה בספר - הוריה התגרשו כשהיתה בת 6. אמה רותה, שעבדה בפרסום, עזבה את הבית, ומאיה ואחיה נשארו לגור עם אביהם, המאייר שלמה כהן. "אחרי הגירושים של ההורים שלי, כמו נועה בספר, די מהר ניתקתי קשר עם אמא שלי, התמקדתי באשתו השנייה של אבא שלי, שראיתי בה דמות אם, ולא הסכמתי לראות את רותה בכלל. לקראת התיכון חזרתי להיות איתה בקשר, והיה לנו קשר לא של אמא ובת, אלא של שני אנשים בוגרים.
"השלד בספר דומה לסיפור חיי, אבל הדמויות האמיתיות בחיי רחוקות מרחק עצום מהספר, חוץ מנועה הגיבורה - היא ממש פורטרט שלי, של ההוויה והקיום שלי. בספר ניסיתי לבחון מה היה קורה אילו לא הייתי חוזרת להיות בקשר עם אמא שלי. איך היתה נראית ההתפתחות שלי כאישה וכאדם. ומכיוון שאני אוהבת קונפליקט, הכנסתי גם גבר פנימה".
קסלר למדה קולנוע בתיכון, שירתה ביחידת ההסרטה של מפח"ש בצבא, למדה אמנות באמסטרדם אחרי הצבא, והקימה חברת סרטי אנימציה לילדים, שניסתה לפתח שלוש סדרות אנימציה ללא הצלחה. "במשך כל השנים האלה כתבתי פיצ'ר קומי וסדרת דרמה, הגשתי לקרנות והכל - וזה לא קרה", היא מספרת. "כל מי שעוסק בתחום יודע את זה, אתה יכול לעבוד נורא קשה, אבל אם הדבר לא מופק - אז אין כלום. אנשים לא קוראים תסריטים. זה היה כבר טו מאץ' בשבילי. ב־2009 התחלתי לעבוד עם חברת ביוטכנולוגיה אונקולוגית, שהביאה אותי לאסוף עדויות של מטופלים לקראת אישור ה־FDA (מינהל המזון והתרופות האמריקאי). בינתיים החברה גדלה וזה איפשר לי להתעסק בזמני הפנוי בתכנים שמעניינים אותי, וככה יצא 'רוזנפלד'. מעניינים אותי הדיאלוגים, היחסים, הלכבוש ולהיכבש, מאבק הכוחות בין המינים. לקחת דמות תוקפנית כמו נועה, לשים מולה גבר בשליטה כמו טדי, ולראות מה קורה. אמרתי, אני כותבת ספר, ירצו - יקראו, אבל סוף סוף יהיה לי משהו מוגמר, לא פוטנציאל למשהו, אלא ממש יש מהאין".
קסלר יודעת לכתוב סקס. זה די נדיר בספרות המקומית. סצנות המין כתובות בשפה אמינה, משכנעת ונטורליסטית. יכול להיות שזה מה שגרם לכמה מהוצאות הספרים לדחות אותה. "גם בכנרת זמורה רצו במקור להוציא אותו בסדרה האירוטית, רק שעלמה כהן ורדי העורכת אמרה: 'לא, הסקס הוא לא העניין פה'. ובאמת, הסקס הוא רק חלק ממה שנועה עוברת. זו דרכה לתת לטדי את האהבה שלה, זה הרגע היחיד שהוא באמת מאה אחוז שלה, אז כשזה סוף סוף קורה, למה לא להעביר את זה לקוראים? למה שלא יידעו איך הזין שלו נראה ומה הוא עושה?
"אני עושה סקס דרך הדמויות. כשאני כותבת אני הגבר, אני האישה, אני הם. עלמה היתה מוטרדת שהמגיהות יצטרכו לקרוא את כל הסצנות האלה, אבל הבנתי שגם הן אהבו".
הספר משחק עם נוסחת הרומן הרומנטי.
"זה רומן לא רומנטי. אמרו לי שהספר עוקף את כל הקלישאות הפמיניסטיות והמאצ'ואיסטיות בעולם".
הוא בעצם עוסק בתהליכי היקשרות של שני אנשים שחוו נטישה דומה בילדות. ברית של נטושים.
"נכון, ולכן שניהם מחפשים עוצמות. זה לא קשר מאוזן, כי הוא לא זקוק לה כמו שהיא זקוקה לו, אבל יש לו עניין. כשהוא מביא אותה למצבי קצה, הוא מקבל מזה תמורה רגשית. יש שם מנגנון שליטה עם קצת התעללות וקצת דאגה אבהית, זה אף פעם לא שחור־לבן. בסדרות טלוויזיה תמיד פוחדים ממורכבות, אבל אני לא ארון סורקין".
באקלים התרבותי שאחרי MeToo, הקריאה בספר כזה שונה מבעבר: הגבר החזק מכל בחינה, כלכלית, חברתית, מול האישה הצעירה המעורערת הנזקקת - זה לא משמר סדר חברתי ישן?
"אין בספר שלי אמירה חברתית גדולה. אני לא באה להגיד 'אחיותיי, זו העצמה נשית, לכו כבשו'. אני אומרת 'ככה אני'. זו עדיין המציאות שאנחנו חיות בה. ויש בספר מורכבות: מה קורה כשנועה וטדי נמצאים אחד מול השני - מי יוזם, מי לוקח, מי מרשה לעצמו? היא מציבה את עצמה בגובה שלו. היא זו שמזהירה אותו מפניה.
"MeToo היא תנועה מבורכת שצריכה לעבור את הגבול כדי לחזור אליו, כי תנועת נגד לא יכולה להיות חלשה. אבל אני גדלתי בשכונה מיליטנטית ברמת השרון וראיתי את מערך העניינים, אז אני אומרת: רוצים לשחק? בואו נשחק. אני קוראת לזה 'הטרדה מתקנת', בצחוק כמובן. כי נועה מתלבשת על רוזנפלד ומטרידה אותו. התפיסה הזאת מאוד לא קורבנית, כמו בקראטה - היא לוקחת את החומר הזה והופכת אותו לטובתה”.
אני רואה בזה סיפור חניכה. הגיבורה שלך בסופו של דבר רוצה להיות הגבר שהיא אוהבת.
"נכון, אנחנו רוצים להיות מי שאנחנו מתאהבים בו".
