"הראפ מתיישב על מולייר כמו כפפה ליד"
"הראפ מתיישב על מולייר כמו כפפה ליד"
השחקן המצליח מיכאל מושונוב והמוזיקאי עומר ג'ו נוה, שביחד הם צמד "קריסטלים", כתבו מוזיקה להפקה חדשה של "טרטיף", שחלקה מבוצע בביטים של היפ הופ. "התחברנו דווקא למקומות הפחות קלילים ורצינו להביא גם את המסר האפל והפוליטי שיש במחזה"
כשהבמאית רוני ברודצקי פנתה לשחקן והמוזיקאי מיכאל מושונוב ושאלה אם מעניין אותו לעשות מוזיקה לגרסה הבימתית החדשה של "טרטיף" מאת מולייר בקאמרי, הוא אמר לה: "כן, אני רק צריך לשאול את עומר אם הוא בעניין". עומר, הוא עומר ג'ו נוה, שותפו להרכב "קריסטלים" המשלב בין שני העולמות המוזיקליים שלהם שאותו הם מכנים "דרים פופ פוסט היפ הופ". "קראנו את המחזה של מולייר בתרגום המבריק של אלי ביז'אווי וגילינו שכבר יש בו מוזיקה, חרוזים וביטים בילט אין", מספר מושונוב. "זו נראתה הרפתקה מגניבה וצללנו אליה".
מושונוב ונוה, שניהם בני 38, למדו יחד בתיכון עירוני ד' בתל אביב. "היה לנו חיבור, על רקע עולמות הפנטזיה והקומיקס, וכבר אז היינו עושים בבית עם החבר'ה ביטים ופריסטיילים", מספר נוה. במשך שנים לא היו בקשר רציף, אבל מפגש מקרי בחומוסייה בכרם התימנים הוביל אותם להשלים פערים וליצור יחד (ב־25 באפריל יופיעו בבית היוצר בתל אביב).
"שנינו התעסקנו במוזיקה אבל בתחומים שונים. אני בהיפ הופ והוא יותר ברוק", אומר מושונוב. "וככה משני עולמות שונים נולד צליל חדש, משהו קריסטלי, חלומי, פנטזיה. עומר גם גרם לי לצאת מאזור הנוחות שלי ולא לפחד לשיר. בגלל שאני בא ממשפחה של מפתחי קול (אחותו עלמה ודודו גבי שדה הם זמרי אופרה וסבתו היתה מורה לפיתוח קול), אז לעבוד עם עומר שמעודד אותי לעשות צעדים באזורי השירה היה וואו בשבילי. נתן לי תחושה שאני יוצא מהשטנץ ומחפש משהו חדש".
דווקא את עולם התיאטרון מושונוב מכיר מקרוב, בעיקר כשחקן קולנוע, תיאטרון וטלוויזיה זוכה שני פרסי אופיר ("איים אבודים" ו"מבול"). בימים אלה הוא משחק ב"כולם היו בניי" בתיאטרון באר שבע וב"הקומיקאים" בתיאטרון חיפה, והוא בנם של השחקנים מוני מושונוב וסנדרה שדה. נוה למד ברימון ובהמשך סאונד בבית הספר של פול מקרטני LIPA בליברפול, ניגן והפיק מוזיקלית אלבומים לאלישע בנאי, משינה ("הולכים מתים שרים") ופורטיס ("מדור פיות"), ועובד כיום כסאונדמן בהבימה, אבל מוזיקה לתיאטרון הם לא עשו אף פעם. "החריזה", אומר נוה, "היא חלק מהמחזה שיש בו משהו קומי אבל גם משהו אפל. מה שעובד לטובתנו זה שאנחנו לא באים מהלחנת מוזיקה לתיאטרון, אז זו לא מוזיקה תיאטרלית במובן הקלאסי של המילה".
לא מדובר במחזמר, אלא במוזיקה שמלווה את ההצגה. "יש בה גם כמה קטעי ראפ וזה מתלבש על מולייר כמו כפפה ליד. שנינו מתייחסים לזה כאילו אנחנו עובדים על אלבום שלנו והדמויות הן כמו זמרים שאנחנו מארחים בו. שאבנו הרבה מהעולמות של 'מלחמת הכוכבים': לכל דמות יש תמה מסוימת", מספר מושונוב.
הקומדיה שכתב מולייר במאה ה־17 מעבירה ביקורת על הממסד הדתי ועל צביעות. היא נכתבה זמן קצר אחרי שקבוצת התיאטרון שלו גורשה מפריז על ידי כומר שראה בתיאטרון אויב הכנסייה. אורגון (דרור קרן), בורגני אמיד עם משפחה אוהבת, מרגיש שהנשמה שלו זקוקה לחיזוק רוחני. הוא מכניס לביתו את טרטיף (נדב נייטס), איש חדור אמונה, כדי שישמש דוגמה לבני המשפחה, ורואה בו חצי אלוהים. אלא שמדובר בנוכל צבוע שמוליך אותו שולל וכל המשפחה מנסה לפקוח את עיניו ללא הצלחה (עוד משחקים אולה שור סלקטר, אלעד אטרקצ'י, איה גרניט שבא, דויד בילנקה, גלעד שמואלי, חן גרטי, גלעד מרחבי ועמית פרטוק. ההצגה תעלה ב־19 באפריל).
מה היה הכי מאתגר בלעשות מוזיקה לתיאטרון?
"האתגר הגדול הוא לקחת טקסט שלא אתה כתבת ולהושיב אותו על מוזיקה", אומר מושונוב. "העבודה דומה למשחק במובן שכל הזמן צריך לחשוב על נקודת מבטה של הדמות - מה הסיפור שלה? אם אורגון הוא אבי המשפחה, חיפשנו לזה איזו תמה. אם טרטיף מזדחל לבית הזה ובא כבדרך אגב, רצינו שזה יתבטא במוזיקה. התחברנו דווקא למקומות הפחות קלילים ורצינו להביא גם את המסר האפל והפוליטי שיש במחזה, כמו זה שאתה פתאום קולט שכל הזמן עבדו עליך".
כשמושונוב מדבר על מסר פוליטי, הוא מתכוון לכך ש"יש במחזה צדדים שמספרים על הניתוק המוחלט של אנשים עם מעמד גבוה וכסף, ועל הבועתיות הזאת שמאוד קל לחיות בה בלי להסתכל מה קורה למטה בחיים האמיתיים. גם העולם שהבמאית רוני ברודצקי בנתה קצת מזכיר את 'יורשים': על משפחה מאוד עשירה בימינו. התפאורה היא כמו פנטהאוז יוקרתי בעיר, והתלבושות צבעוניות כמו ערב גאלה גדול. אתה מבין את הרצון של אורגון למצוא שם את המקום של הרוח אבל הוא עיוור לסיטואציה ונאחז בנוכל. ההזדחלות של טרטיף כמעט גורמת להם להפסיד הכל. אם קומדיה לא מגובה במשהו טרגי, אפל, דרמטי אז היא לא מתקיימת". נוה מוסיף ש"המחזה מעביר ביקורת סמויה: הרעיון שעובר שם הוא שאנשים מצדיקים את המעשים שלהם 'בשם הדת' - גם כשהם לא בסדר".
אנחנו מקיימים את הריאיון בבית אריאלה, סמוך לכיכר החטופים. כשאני שואלת עד כמה המחזה רלבנטי להיום, עונה מושונוב: "זה גם הפיצוח של רוני, שהוא סופר עכשווי ואקטואלי. גם בתחושה שכסף מחליף את הרוח וגם בניתוק או בעיוורון למציאות בחוץ, שזה בדיוק מה שקורה לנו ברגעים אלה כשיש משפחות של חטופים פה בכיכר ואנחנו מדברים על הצגה. זה הדיסוננס פה. הרבה פעמים אני מרגיש בעצמי שיש ניתוק ורצון, קצת עיוור, להתעלם מהאמת ולהמשיך להתקיים ולשרוד".
אגב ניתוק ופגישה עם המציאות, מושונוב נהפך לאחרונה לאבא. בתו נולדה שבוע אחרי 7 באוקטובר. "זה היה שבוע מאוד אינטנסיבי ורציתי ולפגוש את האבהות מהמקום הכי אינטימי שאני יכול. אבל אין יום שאני לא חושב על זה שיש תינוק וילד בשבי, וזה בלתי נתפס וצריך לעשות הכל כדי להחזיר את כולם".
