הבנאליות של הרוע, עכשיו באוריגמי
הבנאליות של הרוע, עכשיו באוריגמי
תומס דמאנד, מהאמנים החשובים הפועלים היום, משחזר בנייר ובקרטון סצנות יומיומיות ואירועים היסטוריים הרי גורל, כמו הטיהור האתני ביוגוסלביה או הפצת השקרים של דונלד טראמפ. את המודל המדויק להדהים הוא מצלם ואז הורס, וכך מעלה שאלות על מציאות מול בדיון. לכבוד התערוכה החדשה שלו במוזיאון ישראל יצר עבודה חדשה שהופכת גם אותו למעורב במחאה בישראל
"גמגום ההיסטוריה", התערוכה המקיפה במוזיאון ישראל של תומס דמאנד, מחשובי האמנים העכשוויים בעולם, היא אירוע אמנות יוצא דופן, והיא יכולה להביא בקלות את הצופים לידי גמגום של השתאות. "איך הוא עושה את זה?", "בטוח שזה לא אמיתי?", "כמה זמן לוקח לעשות עבודה כזו?" הן חלק מהשאלות שמלוות תדיר את עבודותיו של דמאנד, המתעתעות כבר למעלה משלושה עשורים בצופים.
דמאנד (59) יליד מינכן וחי בברלין ובלוס אנג'לס. עבודותיו הוצגו ונרכשו לאוספי המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק, מוזיאון הגוגנהיים בניו יורק, גלריית טייט בלונדון והגלריה הלאומית של קנדה באוטווה. ב־2009 הציג תערוכת יחיד חשובה בגלריה הלאומית החדשה בברלין.
דמאנד יצר גוף עבודות שחוקר את הפער בין העולם שבו אנו חיים לבין זה שמיוצג בצילום, ובין שקרים לאמת. עבודתו משלבת יכולות פיסוליות יוצאות דופן עם צילום מוקפד, והיא מצביעה על הנזילות של המציאות עצמה, תוך שהיא שואלת כיצד ניתן לנווט בתוך הפער שבין מלאכותיות לבין מציאות.
להתבונן בתצלום של תומס דמאנד משמעו להתבונן בדימויים מוכרים, אבל כמו מבחוץ, כמו לצפות בהם בפעם הראשונה. מי שאינם מורגלים ביצירותיו של דמאנד, יידהמו ויתקשו להאמין בתחילה שכל הנופים, האובייקטים, החדרים והסביבות שמופיעים בתצלומיו אינם אמיתיים והכל כאן מפוברק.
ואכן, אין דבר אמיתי בתצלומיו. כל סצנה שהוא בונה, מקורה בתצלום והיא מעשה בנייה ידני מורכב ומפרך שאותו יוצר האמן, שהוא פסל במקור, במשך חודשים רבים בסטודיו באמצעות נייר, קלקר או קרטון בלבד. התוצאה היא מודל היפר־ריאליסטי מושלם, בנוי עד לאחרון הפרטים הקטנים, שרק עקבות קלים של הפרעה מכוונת — תזוזה או קרע קל בנייר — מרמזים שזה שיחזור של המציאות ולא המציאות עצמה. את המודלים הללו מצלם דמאנד בקנה מידה גדול ואז הורס את דגם הנייר שנבנה בעמל רב. כפי שהסביר בעבר: לאחר שנוצר התצלום, אין לו הרבה סנטימנטים לשימור המודלים מכיוון שהם ממילא מתפרקים, ומטבעו הוא נמנע מלצבור חפצים רבים.
דמאנד נע בין סצנות יומיומיות ביותר, כמו כוס קפה שהושארה תחובה בגדר, לבין אירועים היסטוריים פוליטיים בקנה מידה עולמי, שחרצו את גורלם של מיליונים, ובכל זאת באף אחת מהן לא מופיעה דמות אדם. לדמאנד חיבה מיוחדת לשיחזור של סביבות משרדיות עגמומיות ובהן קלסרים, מחברות, טלפונים קוויים ומכונות צילום, כיוון שהן מכילות את חומר הגלם העיקרי שלו, נייר, שמתברר שוב ושוב כבעל פוטנציאל פוליטי קטלני. בניכור ובגימור המושלם שלהן, עבודותיו מיטיבות להעביר את הבנאליות של הרוע, את הביורוקרטיות המשרדית האפורה של משטרים טוטליטריים ואפלים ואת אחורי הקלעים של הזוועות והאסונות של המאות ה־20 וה־21.
כך, למשל, בעבודה "פודיום" (2000) דמאנד משחזר את הסביבה האדריכלית של בימת הנאומים שבה נשא רודן יוגוסלביה סלובודן מילושביץ' את נאום השנאה המפורסם שלו ב־1989, שהוביל לקריסת המדינה ולמרחץ הדמים של מלחמות הבלקן. באופן דומה, בתצלום "משאל טלפוני" (2001) מוצג חדר הטלפונים שבו התברר ההפסד הסופי של אל גור במרוץ לנשיאות ארה"ב מול ג'ורג' בוש הבן במדינת פלורידה, ואילו "חדר בקרה" (2011) משחזר את רגעיו האחרונים של הכור הגרעיני בפוקושימה ביפן, כפי שצולם על ידי אחד הטכנאים בסמארטפון, רגע לפני נטישתו הבהולה. שימוש מבריק בנייר כחומר גלם שממנו בנויה העבודה, וגם כנקודת השיא בעבודה עצמה, דמאנד עושה ב"קלסרים" (2017). בעבודה זו הוא משחזר את התצלום שהופץ במסיבת העיתונאים של דונלד טראמפ, ובו הררי הקלסרים שהנשיא לשעבר הציג כהוכחה לכך שהעביר את ניהול ההון שלו לבני משפחתו — קלסרים שנטען עליהם שהיו מלאים בדפים ריקים ושהכל היה שקר, פייק ניוז.
כגרמני, דמאנד גם אינו נרתע מלהתעמת עם העבר האפל של גרמניה במלחמת העולם השנייה. התצלום המצמית "ארכיון"' (1995) ובו ערימות של קופסאות אפורות המסודרות בסדר מופתי, מתאר את ארכיון הסרטים של אמנית התעמולה והקולנוענית הנאצית לני ריפנשטאל. העבודה אינה מבקשת לנסח נקודת מבט חדשה על מורשתה הבעייתית של ריפנשטאל, אלא יותר מנסה להעניק תחושה של חומריות לזוועות המושתקות שמתועדות בארכיון שלה.
אבל לא רק חדרים וסביבות אדריכליות טעונות פוליטית מככבות ביצירותיו של דמאנד. לצדן דמאנד מציג גם סדרה קטנה יותר ואינטימית הנקראת ״היום־יומיים״. אלו הם שיחזורים מוקפדים לעילא של סצנות בנאליות המבוססות על תצלומי סמארטפון, והן מעלות על נס רגעי התבוננות קטנים ומסתוריים, כמו הדואר המצטבר למרגלות הדלת, שקע חשמלי שיצא ממקומו או בדלי סיגריות במאפרה. גם כאן, אולי אף יותר מן הסצנות ההיסטוריות הענקיות, הוא מצליח לתעתע בצופים דווקא כשהוא יוצר את העולם המוכר ביותר מנייר וקרטון בלבד.
ויש גם זווית ישראלית: העבודה החדשה והאקטואלית ביותר בתערוכה עוסקת, שלא במפתיע, במצב הפוליטי בישראל. היא נוצרה במיוחד על ידי דמאנד עבור התערוכה בירושלים, תוך דיאלוג עם האוצרת נירית נלסון, שביקשה מהאמן ״ליצור משהו״ עבור התערוכה בישראל. בתגובה, יצר דמאנד תצלום כהה ודרמטי המתעד מאות מטריות צפופות הסמוכות זו לזו כמו יריעה אפלה. בניגוד למרבית עבודותיו של דמאנד המלוות בהסברים, כאן הצופים הישראלים לא יתקשו לזהות את הסצנה: היא לקוחה מאחת ההפגנות הראשונות נגד ההפיכה המשטרית בכיכר הבימה בתל אביב בינואר השנה. ובכך, גם תומס דמאנד מצטרף למחאה בישראל.
