"לא רציתי ערבים רעים בסדרה על מינכן"
"לא רציתי ערבים רעים בסדרה על מינכן"
אחרי שקטפה פרס על "פאודה" יצרה התסריטאית מיכל אבירם את "המטרה: מינכן" שעולה מחר ב־HOT ומציינת בעקיפין 50 שנה לטבח הספורטאים. אבירם מודה כי היתה מעדיפה שהזיכרון הקולקטיבי שלנו יימחק, אין לה עניין להיכנס לסכסוך הישראלי־ערבי והיא גם לא מבינה בספורט, ובכל זאת הצליחה למכור את הסדרה לרשתות זרות. אולי כי "בסוף אני כותבת מותחנים עם אקדחים, ומה שמעניין אותי זה אנשים"
היום לפני 50 שנה התרחש הטבח בספורטאים באולימפיאדת מינכן. הטלוויזיה הישראלית מציינת את המאורע בשידור סדרות שונות, כאשר העלילתית שבהן משתמשת בפעולת הטרור כרקע לאירועים בדיוניים שמתרחשים היום. "המטרה: מינכן", שעולה מחר ב־HOT, היא סדרת דרמה גרמנית־ישראלית, בת שישה פרקים על קבוצת כדורגל ישראלית שמגיעה למשחק ידידות במינכן מול קבוצה מקומית, לציון אותו אסון. גם סביב המאורע הספורטיבי הזה יש איום של טרור, וגופי הביון של ישראל וגרמניה מתקוטטים ביניהם על אבטחת השחקנים הישראלים.
יוזמת הסדרה היא התסריטאית מיכל אבירם (44), שכתבה לסדרות מגוונות בהן "פאודה", שעליה גם זכתה בפרס האקדמיה, "להיות איתה" ו"מתים לרגע". את "המטרה: מינכן" יצרה יחד עם התסריטאי הגרמני מרטין בנקי ("Dark", "ברלין אלכסנדרפלאץ"), גם הוא יליד 1978. את הכתיבה היא החלה בכך שצירפה לקובץ וורד את התמונה המפורסמת של המחבל עם מסכת הגרב על פניו מציץ מהמרפסת במינכן 1972, וכתבה בראש הקובץ "הי"א".
1 צפייה בגלריה
יוצרת "המטרה: מינכן" מיכל אבירם. "הגרמנים לא הבינו למה לא מכלילים את המחבלים כחלק מקורבנות האירוע"
(צילום: יובל חן)
למרות זאת, "בשום שלב לא התכוונתי לכתוב על מה שהיה אז", היא אומרת. "מה שדחף אותי הוא היחס לעבר: אשמה וזיכרון — מה טוב לנו לזכור, כי זה משרת אותנו ומונע בעדנו מלעשות טעויות, ומה טוב לשחרר. לפעמים אני חושבת שאם נמחק את הזיכרון הקולקטיבי של כולם — הכל ייפתר".
אבירם כתבה כמה עמודים על סוכן ישראלי ושוטרת גרמנייה "וידעתי שמה שהם יחשבו בהתחלה שקורה — זה לא מה שיקרה". זמן מה אחר כך, כאשר פגשה בנסיעה לגרמניה את המפיקה הגרמנייה אמילי פון קינלין, הציגה בפניה את ההצעה. "היא נדלקה על זה, הריצה את זה, ומכרה ל־CBS האמריקאית ו־Sky הבריטית.
"היה לי ברור שאני לא יכולה לכתוב סדרה על גרמניה לבדי. אין לי היכרות עם גרמניה, בטח שלא עם מערכות הביון והמשטרה שלה. מרטין בנקי היה אחד התסריטאים שהציעו לה לפגוש ובפגישה קצרה אחת היה ברור שאיתו תרצה לעבוד. "הוא מכיר את ישראל היטב, ביקר כאן, ואפילו עשה סמסטר בסם שפיגל. כמו רבים מהגרמנים שפגשתי הוא מאוד עסוק בזיכרון השואה. הוא בא ממזרח גרמניה, היה לו דוד בשטאזי, גם הוא נושא עול של זיכרון. הסיפור של הספורטאים הוא גם חלק מהזיכרון הקולקטיבי שלהם".
בנוסף לצורך בשותף גרמני לכתיבה, עוד דבר היה לה ברור: "לא רציתי ערבים רעים, משום שיש לי רגשות אשם על מה שאנחנו עושים לפלסטינים. אני לא חושבת שהם קדושים מעונים. אבל להיות בצד החזק ולבקר את הצד החלש, גם אם הוא עושה דברים מזעזעים, יש בזה בעייתיות. וגם זה המובן מאליו מבחינה תסריטאית".
אפילו שהסדרה שלך נשענת על פעולת טרור פלסטינית ומשודרת לציון 50 שנה לטבח הזה?
"ה־50 שנה זה לא מה שהניע אותי. כמובן שיש מנגנון תסריטאי ששואל למה עכשיו, וזאת התשובה. גם תמיד מעניין אותי לקחת משהו אמיתי ולבנות סביבו משהו לא אמיתי. זה מכניס את הצופה פנימה נורא מהר: ברקע יש הצד הגרמני. העובדה שהטבח קרה בזמן כל כך קצר אחרי המלחמה הורסת אותי. אני דור שלישי, שסוחבת סיפורי שואה. השואה עיצבה את האישיות שלי לטוב ולרע. היא מעסיקה אותי ברמה היומיומית,. ואני חושבת על הישראלים והיהודים, שהגיעו לאולימפיאדה במינכן וחשבו שזאת התחלה חדשה במסגרת של ספורט, משהו חוצה גבולות, אופטימי ואוהב חיים, וקיבלו את זה לפרצוף. ואז יש הצד של הפלסטינים — שעוסקים בדברים שקרו פה. זה ממוטט".
הרעיון בבסיס הסדרה שלה, מחדדת אבירם, "הוא לבחון איך הזיכרון של הטראומה מייצר את האסון הבא. סוכן המוסד אורן (יוסף סוויד) מחפש ישר את האשם אצל האימאם. זה נובע מההיסטוריה הזאת. הוא מחפש מתחת לפנס. מחפש פלסטינים. השכנוע העצמי שלו לא מאפשר לו לראות משהו אחר, גם כשמגיעות עובדות שאמורות לשנות את התמונה. הוא רואה את המציאות על פי תבניות של העבר", אומרת התסריטאית שכתבה ל"פאודה", סדרה שכל כולה עוסקת בלוחמה בטרור פלסטיני.
אחת הסיבות לצפות בה היא צוות השחקנים הישראלי שכולל את יגאל נאור , שאדי מרעי, דבל'ה גליקמן, יבגניה דודינה, רומי אבולעפיה, ובתפקיד הראשי יוסף סוויד. "רציתי אותו כי הוא שחקן מעולה והייתי מודעת לייחוד שבליהוק", אומרת אבירם. "המפיקה והגרמנים האחרים שעבדו איתנו לא הבינו מה ההבדל בין יגאל נאור שהוא שחקן ישראלי יהודי ממוצא עיראקי לסוויד שהוא שחקן ערבי נוצרי ישראלי. הם גם לא הבינו למה בישראל סופרים רק את 11 הספורטאים ולא מזכירים את השוטר הגרמני שנהרג גם. וכן שבחיים לא יספרו את המחבלים כקורבנות של האירוע. בגרמניה סופרים גם את המחבלים. לי ברור שלא סופרים אותם כקורבנות. זה משהו מהותי בהסתכלות השונה שאומר הרבה עלינו ועליהם. בכל אופן סוויד, שחי היום בברלין, נבחר גם כי היינו צריכים שחקן ישראלי דובר גרמנית, ואין המון כאלה".
גם כל הצוות הישראלי של "פאודה" לא מדבר ערבית.
"מסתבר שגם יוסף לא ממש יודע גרמנית. הוא למד פונטית את רוב הטקסט בעל פה. הוא פשוט שחקן מעולה. בדמות שהוא מגלם יש מן התסריטאי. הוא מסתכל על העולם ולא מתערבב בו, רואה אנשים כדמויות, אנליטי. מריה, השוטרת, היא לגמרי בתוך העולם, רוצה קרבה, ולכן טועה יותר. גם היא היתה צריכה ללמוד את הערבית בסדרה, כי היא רק מבינה".
סדרה רב־שפתית שאף אחד בעצם לא יודע את השפה שהוא מדבר?
"אני ומרטין כתבנו את הטקסטים כל אחד בשפתו. ואחרי זה הכל פשוט תורגם וסמכנו המון על השחקנים. אני מעריצה את הבמאי פיליפ קאדלבאך שגם לא מדבר את השפות האלה והצליח לביים. לי אין גרמנית, הערבית שלי היא ביזיון ואגב, אני גם לא מבינה כלום בכדורגל".
יפה, אז כתבת סדרה בלי לדעת את השפה, בלי להבין בכדורגל ובלי שיש לך משהו להגיד על הסכסוך הישראלי־ערבי.
"אני כותבת מותחנים עם אקדחים, אבל בסוף מה שמעניין אותי זה אנשים לכן בצד האקשן הכנסתי גם הומור. ודמויות שהן לא גיבורי־על".
