הסופרת שיצאה עם בעלה להציל את בנם מנחל עוז: "תחושה קשה של בגידה"
הסופרת שיצאה עם בעלה להציל את בנם מנחל עוז: "תחושה קשה של בגידה"
הסופרת גלי מיר תיבון נסעה בשבת השחורה עם בעלה האלוף במיל' נועם תיבון לחלץ את בנם ומשפחתו. הזוועות שאליהן נחשפו הדהדו את העוולות ההיסטוריים מהשואה וממלחמת העצמאות, שאותם תיעדה בספריה
"איש איש לנפשו, זה מה שקורה פה", אומרת בקול רועד גלי מיר תיבון, סופרת ואשת חינוך, שמשפחתה ניצלה מהטבח בקיבוץ נחל עוז. "אין מדינה, יש אזרחים. זה אירוע חסר תקדים, קריסה של כל מערכות המדינה, הפקרה של תושבי העוטף ותושבי שדרות ואופקים ונתיבות, ואני חושבת שזה מכוון, שזה נבע ממדיניות".
למה?
"כי רוב גדודי צה"ל נמצאים ביהודה ושומרון רוב הזמן, כי אין מי שיגן על הגבול הבינלאומי בדרום, כי בגדו בתושבים, כי יש 200 חטופים בעזה, ואף אחד לא מכנס דיון לגבי היוזמה הקטארית. אני הולכת להגיד דבר קשה: אני חוששת שהתוכנית היא לחסל את השמאל הציוני במדינת ישראל ולכונן מדינת הלכה עם פרויקט נדל"ן לגרעינים תורניים בבתים שישופצו ביישובי עוטף עזה. ההפקרת וגם ירשת".
מיר תיבון היא אמו של אמיר תיבון, עיתונאי "הארץ", שחי עם אשתו ושתי בנותיהם בקיבוץ נחל עוז — הוא נשלח לשם בצוק איתן כדי לסקר את המלחמה בתור הכתב המדיני של וואלה!, התאהב במקום ונשאר. "אמיר חזר משם באורות גבוהים, בהתפעלות עצומה, אמר לי 'אין כמו הקיבוצניקים האלה'", מספרת מיר תיבון. "אז הוא התחתן בקיבוץ ונולדו שם בנותיו הקטנות, וחיו שם בטוב. היו סבבים מול חמאס אבל הם ידעו שבכל פעם שאיתמר בן גביר עולה להר הבית, הם נכנסים לאוטו ומגיעים אלינו לתל אביב לשבוע. עד יום שבת, 7 באוקטובר".
באותה שבת יצאו מיר תיבון ובעלה האלוף במיל' נועם תיבון לשחות בים מוקדם בבוקר. לקראת שבע הם שמעו מטוסים בשמים ואזעקות, ואז קיבלו הודעה מבנם: יש חדירה לקיבוץ והמחבלים אצלם בשכונה. גלי ונועם החליטו לנסוע לשם. "נועם לקח איתו אקדח. עקפנו מחסומים ונסענו דרך השדות עד שהגענו לצומת של שדרות המובילה לקיבוץ מפלסים ונחל עוז", היא מספרת. "אבל הצבא לא איפשר לנו להתקדם. נועם ביקש לחבור לאחד הכוחות שנכנסים פנימה, אבל אף אחד לא היה מוכן לקחת אותו.
1 צפייה בגלריה
"נועם לקח אקדח ונסענו לנחל עוז. פרצנו מחסום והגענו לכביש זרוע גופות. הצבא עצר אותנו והתחננו שייתנו לנועם להיכנס"
"עמדנו במיגונית כדי לחשב מסלול, והבינו שאין ברירה אלא להגיע לנחל עוז בעצמנו. חזרנו לג'יפ, נועם פרץ את המחסום, והגענו עד כביש זרוע גופות באזור מפלסים. שם הבנו שכל האזור נמצא בצרה. הצבא עצר אותנו שוב, ונועם התחנן שיעזרו לו להיכנס לנחל עוז. לבסוף חייל אחד, שהכיר את נועם, הסכים להתלוות אליו ולנסוע איתו בג'יפ לנחל עוז".
גלי נשארה במיגונית, שבה פגשה במקרה את אלוף במיל' ישראל זיו שעלה על מדים. כעבור שעה קלה נועם חזר עם פצועים מנחל עוז, וגלי התנדבה לפנות אותם לבית החולים. אבל היא התעקשה שנועם יחזור לקיבוץ ויגיע עד ביתו של אמיר — כי ידעה שהמשפחה כלואה בממ"ד כבר שעות בלי חשמל ובלי אוכל והמחבלים סביבם. נועם וישראל נסעו לנחל עוז, עברו מבית לבית ונלחמו במחבלים, עד שהגיעו לבית של אמיר, ונועם דפק להם על החלון ואמר: "זה סבא".
מיר תיבון (61) נולדה וגדלה בקיבוץ קבוצת שילר. יש לה דוקטורט בהיסטוריה מאוניברסיטת תל אביב, שבו עסקה בהנהגה היהודית בגטאות מוגילב בטרנסניסטריה, רומניה, בתקופת השואה, משם באה אמה. היא ניהלה את תיכון מקיף "אורט" במעלות תרשיחא ואת תיכון "אורט" הבונים בבת ים. ב־2013 הקימה את המכון למצוינות בהומניסטיקה — עמותה לקידום הוראת מדעי הרוח במערכת החינוך. כיום היא מרצה באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת אורות ישראל.
מיר תיבון פרסמה שני רומנים יפים ורבי־רושם: הראשון הוא "רשימת האמהות" (2017), שמתרחש בגטו מוגילב בתקופת השואה, ובמרכזו מאות אמהות יחידניות שנשלחו עם ילדיהן למחנה המוות פצ'ורה. הרומן מבוסס על עובדות היסטוריות, ורבות מהדמויות הנשיות בו מבוססות על נשים אמיתיות. אמהות יחידניות בתקופה ההיא היו בעיקר אלמנות או כאלה שבעליהן נשלחו לחזית, וההנהגה היהודית, שנאלצה לעשות בחירות קשות, פחות או יותר הקריבה אותן.
הרומן השני של מיר תיבון, "הדס בקצה הלילה" (2021), הוא סיפור כובש לב המבוסס על דמותה של הדסה למפל, לוחמת פלמ"ח צעירה בקרב לטרון במלחמת העצמאות. למפל, שבספר קרויה הדס, היתה מילדי טהראן שהגיעו מאירופה לקיבוצים והשאירו את משפחותיהם מאחור. לבד, עם זרות בלתי נגמרת, רצון עז להשתייך ואישיות חזקה, הדס נאבקת על מקומה, ומתאהבת בנתן הקיבוצניק יליד הארץ — מי שבמציאות היה נתן מיר, אביה של מיר תיבון. הספר נפתח ברגע המכריע שבו הדס תקועה בזחל"מ בלטרון, מסביבה כולם הרוגים, היא משוועת לעזרה בקשר — ואיש לא עונה.
התחושה של המלחמה הנוכחית היא דווקא של 1948, לא של 1973. חוסר האונים של אזרחים וחיילים, ויישובים שלמים שנשארו חשופים.
"מוסדות המדינה כמעט לא מתפקדים. מי שמתפקד אלה האזרחים וארגוני המחאה. אחרי הטבח בגוש עציון במלחמת העצמאות משפחות עם ילדים פונו לכל מיני מקומות בארץ, ולא היה אז אגף נפגעים, לא היה מי שייתן תקציב כדי שלמפונים יהיה אוכל. אבל עברו 75 שנה והנה יש משפחות שנפגעו, והאזרחים דואגים להן. יש קרוב ל־200 חטופים בעזה ובקושי טורחים לדבר עם המשפחות שלהם. שרי הממשלה מקבלים משכורות, מקבלים כיבודים, ולא עושים את העבודה כי הם לא חושבים שהם צריכים לעשות אותה.
"הדסה למפל נפלה בקרב לטרון השני. אמא שלה ואחותה הגיעו לארץ חודשיים אחרי נפילתה. מי קיבל אותן? מי אמר להן שהבת שלהן נפלה? שהיא קבורה זמנית בחולדה? אף אחד. וזה מה שקורה היום. חוסר האונים של הדס בזחל"מ בימים הראשונים של הקמת המדינה, כשקראה נואשות לעזרה בקשר, וחוסר האונים של אמה ואחותה כשרק הגיעו לכאן — זה אותו חוסר אונים שאליו חזרנו היום.
"אני מחוברת לציבורים רחבים במדינה, גם לציבור הדתי לאומי, יש לי חברים וחברות אהובים ביותר מאז שהייתי בצבא. עבדתי ברשת אמי"ת ואני בקשר עם בתי הספר שלה, אני מלמדת במכללה הדתית תלפיות בחולון. וחיילים בני הציונות הדתית נלחמו כאריות בעוטף. זו לא מקשה אחת, לא כולם שם סמוטריץ' ובן גביר. אני חושבת על הפילוג שנוצר וזה קשה לי. הרי פנחס ולרשטין הוא זה שבנה את השכונה שהותקפה בנחל עוז, את הבית שהבן שלי גר בו".
ספרך הראשון "רשימת האמהות" עוסק באובדן הסולידריות בחברה היהודית בתוקפת השואה, בבחירות האיומות שעשתה ההנהגה היהודית אז, שהקריבה את החלשים, בעיקר החלשות.
"הממשלה שלנו לא באותו מצב של ההנהגה היהודית אז, היא לא עומדת באותן דילמות, אבל מוכנה להקריב אנשים למען הפרויקט המגלומני ביהודה ושומרון וכדי לשחרר את בנימין נתניהו מענייניו המשפטיים. את יודעת איך הגיעו חיילים לעוטף? האמהות הסיעו אותם! כי בשבת אין תחבורה ציבורית. איפה שרת התחבורה שתפתח את הרכבת והאטובוסים? רק בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, כשיצאתי מאזור שדרות, ראיתי 30 אמבולנסים בשיירה נכנסים למפלסים. הרבה אנשים אומרים לי: 'גלי זה שואה, זה כמו ב'רשימת האמהות' או כמו הדס בזחל"מ שמתחננת בקשר לעזרה, אלה אותן קריאות ואף אחד לא בא'. מדינת ישראל הוקמה כדי להיות מקלט לעם היהודי. אבל היא איננה עוד. מדינת ישראל היא היום המקום המסוכן ביותר ליהודים. נתניהו הפך אותה לשטעטל, ובשטעטל הגויים עושים פוגרומים".
ב"הדס בקצה הלילה" יש תיאור מדויק של קרבות 1948. הכתיבה הנקייה כמעט מחזירה את הקוראים במנהרת זמן. גם סופה של הדסה למפל, כפי שמתואר בספר, נשען על אמת היסטורית. "הספר הזה עוסק בבגידה", אומרת מיר תיבון, "הפלמ"ח מרגיש שבן גוריון בגד בו, הדסה מרגישה שהפלמ"ח הפקיר אותה לגורלה, גם אהובה נתן בגד בה, כשנשמע לצו ההורים שלו ונפרד ממנה.
"יש לי מכתב שהאחיין של הדסה נתן לי, מכתב שנתן כתב לה שנה לפני הקרב בלטרון. הדסה רצתה שהוא יבוא איתה להכשרה. היא מאוד סבלה בהכשרה, היה שם מפקד שהיא 'לא הסתדרה איתו', והמבין יבין. היא חשבה שאם נתן יהיה שם, אז המפקד לא יוכל להציק לה. נתן ענה לה: 'אני מבין שאת נורא רוצה, וגם אני רוצה לבוא כי החלום שלי היה להקים קיבוץ צעיר. אבל בקבוצת שילר הציעו לי לרכז את ענף המספוא'. אז הוא לא בא איתה.
"חלק מהמניעים של הדסה לצאת לקרב היו גם התחושות הקשות שלה כנערה, כאשה צעירה — בשבילה הקשר עם נתן בן הארץ היה שער הכניסה לחייה החדשים, כך שאובדן הקשר היה מכה קשה עבורה. הרומן עושה תיקון לאשה הצעירה הזאת ומציל אותה מאלמוניותה. הוא מעניק קול לנשים צעירות, פליטות ועקורות, שנאבקו על חייהן ועל מקומן בחברה. לכן אני מודה לרמטכ"ל אביב כוכבי שמצא לנכון להעניק להדסה אות הוקרה. כי האות שהוועדה קבעה שיוענק לה, לא הוענק מעולם".
מה לדעתך יקרה במדינה עכשיו?
"אני מקווה שהלבבות האטומים ייפתחו. יש יוזמה קטאריות לחילופי אסירות פלסטיניות עם נשים וילדים שנחטפו לשבי חמאס, חייבים לקדם אותה בבהילות. כי חמאס לא מחויב לאמנת ז'נבה, כך שעוד כמה זמן אולי לא יהיה כבר את מי לשחרר".
