עולם הולך ונעלם: פרידה משני מוסדות קולינריים מיתולוגיים
עולם הולך ונעלם: פרידה משני מוסדות קולינריים מיתולוגיים
השבוע התבשרנו בסמיכות מפתיעה על סגירתן של שתי מסעדות ותיקות - "פקין" הסינית בת ה-50 ו"קפה פינגווין" מנהריה בן ה-82. בין אם מדובר בעוף חמוץ מתוק ברוטב אדום זרחני או שניצל שטוגן בכמויות של שמן - הפרידה משתי המסעדות הללו מסמלת פרידה מנוסטלגיה
השבוע התבשרנו בסמיכות מפתיעה (ואולי לא), אבל חסרת כל קשר כמובן, על סגירתם של שני מוסדות קולינריים מיתולוגיים. כן, גם בעידן בו המילה "מיתולוגי" משויכת לכל פיצוצייה המחזיקה מעמד יותר מ-10 דקות, מותר כנראה להשתמש בה בשיא הרצינות כשמדובר במסעדות בנות 50 ו-82(!).
הראשונה היא מסעדת פקין, אחת המסעדות הסיניות הוותיקות בארץ ומקום שהיה פעם סוג של קלאסיקה מקומית בדור שעוד לא שמע על אוכל סיני אזורי ובטח שלא על מטבחים אסייתיים אחרים. כן, תארו לעצמכם, פעם לא ידענו מה זה סושי ולא היה כאן בית תאילנדי.
3 צפייה בגלריה
מסעדת "פקין". קלאסיקה מקומית בדור שעוד לא שמע על אוכל סיני
(צילום: facebook / PekinTLV)
פקין יושבת בצומת הפיל (קצת הלאה משם ליתר דיוק, מול בית הקברות קרית שאול). היא נולדה בעידן בו מלכו כאן מסעדות סיניות ושלטו שלטון חסר מעצורים בסצינה הקולינרית, שמות כמו "הסינית האדומה" וכמובן "יין יאנג" של אהרוני, שהפכה ברבות הימים לחולייה בשרשרת מסעדות של האיש עם הצמה שכולנו כבר הספקנו לשכוח שזו היתה ההתחלה (הנהדרת) שלו. ימים של אגרול ברוטב אדום זרחני, עוף חמוץ מתוק וכל שאר הלהיטים שקצת נעלמו מחיינו, וקצת חבל.
לי פן (32), שאינו סיני כלל וכלל למרות שמו, קנה את המסעדה לפני שש שנים ממקימי המקום יורם לרנר ודודי הרמתי. פקין נפתחה ברחוב יד חרוצים ב-1978, ואחרי שלוש שנים עברה לדיזנגוף 208, שם שכנה 5 שנים לפני שעברה למשכנה הנוכחי בצהלה.
פן מסביר שהוא סוגר בגלל מצב המסעדנות בארץ, עלויות כח האדם וחומרי הגלם. אבל הוא מודה בצער שעל אף שפקין עדיין עובדת טוב, לא רק שזה כבר לא משתלם למרות הקהל גדול, אלא שאכן מדובר בעולם הולך ונעלם. "רוב הקהל הוא מבוגר שמגיע מטעמים נוסטלגיים כדי להיזכר בפעם, וגם אם הוא מביא את הילדים והנכדים הרי שמדובר לצערי בעיקר בנוסטלגיה", אמר פן.
3 צפייה בגלריה
לי פן, הבעלים של פקין. "אני קצת משאיר מאחור את מה שישן וממשיך הלאה עם מה ששייך לימינו"
(צילום: עמית שעל)
הוא עצמו חלק מקבוצת OTH של מלונות בראון, שמפעילה גם מסעדות כמו צ'נה של תומר אגאי (שהתראיין כאן רק היום), קילומטראז' של עידן בושארי זוכה "המסעדה הבאה", מלי מלו של מאיר אדוני, רוחאן של אוראל קמחי ואחרות, "אבל פקין רק שלי", אומר פן. "אני קצת משאיר מאחור את מה שישן לצערי וממשיך הלאה עם מה ששייך לימינו. זה עצוב כי גדלתי כאן בתור ילד כלקוח ועברתי כאן את הקורונה. מצד שני, כל סוף הוא התחלה חדשה וצריך להיות אופטימי ולהמשיך הלאה".
"אנחנו סוגרים ב-31 באוגוסט, ואני מזמין את כולם להיפרד", הוסיף פן. "וכן, כל השנים האלה האוכל נשאר פחות או יותר אותו דבר. מנות אייקוניות כמו עוף חמוץ מתוק, כדורי עוף עם רוטב זרחני אדום, אגרול, בקר וחצילים. זו נוסטלגיה, ואנחנו האחרונים בתל אביב מהדור הזה, וזה לא חזק גם מחוץ לתל אביב. זה סוף עצוב אבל עם פנים להתחלה חדשה".
"מלחמה, קטיושות, שיטפון - שום דבר לא סגר את קפה פינגווין"
קפה פינגווין אולי אינו מוכר כל כך לתושבי המרכז, אבל אם יש היסטוריית אוכל מקומית הוא ללא ספק אבן דרך מרכזית בה. הוא נפתח ב-1940 על ידי משפחת אופנהיימר, שעלתה מגרמניה לנהריה. את המסעדה מנהל כיום אמיר אופנהיימר, נינו של הוגו ונכדו של ארנסט.
פינגווין היא כאמור חתיכת היסטוריה. במלחמת העצמאות, העיתון היחיד בעיר היה תלוי על קירות המקום כדי שתושבי נהריה יוכלו להתעדכן. נערות נהריה בילו כאן עם חיילים בריטים כדי שהללו לא ישימו לב למעפילים המפוזרים בין בתי היישוב בחסות החשיכה. השיירה ליחיעם הנצורה יצאה מכאן.
3 צפייה בגלריה
אמיר אופנהיימר בקפה פינגווין. "כמו יקה טוב למדתי מסבתא שלי שכסף יותר קל לחלק מאשר בלוקים"
(צילום: אלעד גרשגורן)
בתחילה בישלו במטבח של פינגווין עולות חדשות מגרמניה, והשניצל (שעדיין מככב כאן), הגולש והקורדון בלו שלטו כאן בתפריט.
בשנות ה-60, כשנהריה הפכה לבירת הקיט וירח הדבש המקומית (גם אותי לקחו לכאן סבא וסבתא שלי כדי שניסע יחד בכרכרה רתומה לסוס), פינגווין היה ה-כתובת לכל הנופשים שרקדו כאן בחצר לצלילי תזמורות. מיטב אמני התקופה הופיעו כאן. "אבא שלי אגב הביא לארץ את רעיון הצימרים", אומר אילן אופנהיימר בן ה-75, נכדו של ארנסט. "פינגווין היה מעביר את האורחים לצימרים שנפתחו בנהריה והיו הראשונים בארץ".
קפה פינגווין נסגר מסיבות פרוזאיות עד מאוד. הבניין נמכר לפרויקט - כן, זה קורה בכל מקום, וזו כנראה דרכו של עולם. ועדיין, אחרי 82 שנים, הלב נצבט.
"ההיגיון להשאיר עסק לחמישה יורשים פלוס נשים ועשר דעות הוא בעייתי", אומר אופנהיימר. "כמו שאנחנו רואים, רוב העסקים המשפחתיים מתפרקים לאו דווקא בגלל ניהול כושל אלא אינטרסים שונים. זה לא כמו שאני ואחותי ניהלנו לבד. לא רצינו שזה יגיע לעורכי דין, וכמו יקה טוב למדתי מסבתא שלי שכסף יותר קל לחלק מאשר בלוקים כי הם נשברים".
"פעם שאלו אותי למה השניצלים כל כך טובים, ואני צחקתי ואמרתי שזה משום שאנחנו לא מחליפים את השמן", אומר אופנהיימר בחיוך. "לא סגרנו את פינגווין אף פעם. שום מלחמה, שום קטיושות, שום שיטפון, שום דבר לא סגר אותנו. במלחמת שלום הגליל, כשכולם הודיעו ברמקול להיכנס למקלטים, אנחנו נשארנו פתוחים. אנחנו ממשיכים עם מסעדנות ב'אדלינה' הוותיקה בכברי, שהיא גם שלנו".
