אמנים יהודים וערבים בתערוכה בברלין: "מאמינים באפשרות של ישראל היפה"
אמנים יהודים וערבים בתערוכה בברלין: "מאמינים באפשרות של ישראל היפה"
תערוכה מרתקת של אמנים יהודים וערבים נפתחת השבוע בגלריה HaL בברלין, ומציגה מבט מורכב על המציאות העכשווית, כולל המחאה
"זו תערוכה ישראלית מאוד, במיוחד במקומות הכואבים שלה", אומר האמן והאוצר ליאב מזרחי (45), על "Who by fire" — תערוכת האמנות הישראלית החדשה שהוא אוצר בברלין ונפתחת השבוע.
3 צפייה בגלריה
האוצר ליאב מזרחי. "הכוונה היא לא לערער על ישראל, אלא לשאול לאן מועדות פניה"
(צילום: אוראל כהן)
התערוכה הוזמנה על ידי ד"ר מארק וולמן, אוצר מוערך בגרמניה ומנהל־אוצר של גלריה (HaL (Haus am Lützowplatz, ומשתתפים בה אמנים ואמניות ישראלים — יהודים וערבים. "וולמן פנה אליי כבר ב־2020 וביקש תערוכה שתהיה תמונת מצב ישראלית", אומר מזרחי. "כזכור, זו הייתה תקופה אינטנסיבית, עם הפגנות שבועיות סוערות בבלפור בירושלים. בתחילה חשבתי לעשות תרגום ישיר בתוך הגלריה של ההפגנות, לאט לאט התערוכה עברה טרנספורמציה, והתוצאה הנוכחית הרבה יותר רזה ושקטה, אבל עדיין קיימים בה שורשי המחאה".
"כאוצר פוליטי אני לא עושה בתערוכה את ההפרדה בין המחאה שמתרחשת עכשיו וההפגנות שהיו אז, אבל זה נעשה בעדינות, בסאב־טקסט. כמו במחאה הנוכחית, שהיא סביב הגדרת אופי המדינה, יהודית יותר או דמוקרטית יותר — כך גם בתערוכה הזו יש כמה נרטיבים שאנחנו מספרים לעצמנו במקביל. ההגדרות האלו מתחלפות בתערוכה שוב ושוב זו בזו.
אריאן ליטמן, למשל, מציגה שני סרטים מקבילים: בראשון היא חובשת בגזה את פסל השומר אלכסנדר זייד מול עמק יזרעאל, ובשני היא חובשת עץ זית כרות במזרח ירושלים. גם הציור של מיכאל חלאק מורכב משני חלקים: בצד אחד פספורט ישראלי ובצד השני פספורט פלסטיני. שתי זהויות, שתי אזרחויות — מקום אחד. נראה לי שאת המקום 'הדמוקרטי' מבטאים יותר האמנים הערבים בתערוכה, כמו הציירים פאטמה שנאן, מיכאל חלאק ודוראר בכרי, שעושים שימוש בסמלים, ומנגד העבודות 'הציוניות' מקבלות טיפול ביקורתי דווקא מהאמנים היהודים. זו תערוכה שהיא פתח לדיון על מה ישראל מבקשת להיות, ולא לערער על ישראל, אלא לשאול לאן מועדות פניה".
וכיצד הקהל הלא־ישראלי צפוי לדעתך לחוות את התערוכה?
"גרמניה נמצאת בצומת כרגע. רגשי האשם נמצאים עדיין שם, כמובן, אבל המאבק בגרמניה לשמירה קנאית על חופש, דמוקרטיה, פרטיות, אפילו חופש המין, תופס את ישראל הנוכחית כמקרה בוחן, שמעניין את הגרמנים. כמובן שהיה חשש שהתערוכה לא תעבור בגרמניה, בין היתר בשל הסערה סביב אירועי תערוכת הדוקומנטה בקאסל במדינה, שכללו ייצוגים יהודיים פוגעניים על ידי קבוצת אמנים מאינדונזיה. אבל בחרנו להמשיך, כי אנחנו (וולמן ואני) מאמינים גם בנרטיב האפשרי של ישראל היפה, גם אם זה ממקום ביקורתי. לא הפעלנו צנזורה עצמית, אבל בהחלט ייתכן שאם התערוכה תוצג כעת בארץ, היא עשויה להיתקל בעוינות דוקא מן הקהל הרחב הישראלי. בסופו של דבר הקהל הגרמני הוא אוהד ישראל, וככזה הוא יכול ליהנות מהתערוכה וגם להכיל את הביקורת".
