אל תקרא לי שיילוק: גם עולם הבידור הבריטי מציף עיסוק באנטישמיות
אל תקרא לי שיילוק: גם עולם הבידור הבריטי מציף עיסוק באנטישמיות
אחרי ההתבטאויות האנטישמיות של קניה ווסט, דייב שאפל וקיירי ארווינג, גם ביצירות תיאטרון ובידור בבריטניה החלו לעסוק בכל הכוח בתופעה המכוערת. אבל חרף הנושא החשוב והמאתגר, התוצאה לא תמיד מוצלחת
כולם מדברים על אנטישמיות עכשיו. אחרי קריסתו של קניה ווסט בעקבות התבטאויות אנטישמיות, הסתבכותו של דייב שאפל בתגובה לדבריו של ווסט, שפורשה כאנטישמית אף היא, השעייתו מה־NBA של הכדורסלן קיירי אירווינג בעקבות שיתוף בטוויטר של קטע מהסרט האנטישמי "Hebrews to Negroes" והסרט התיעודי החדש והפרובוקטיבי של הקומיקאי והיוצר הבריטי דיוויד באדיל שנקרא "יהודים לא נחשבים".
עכשיו גם התיאטרון בלונדון מצטרף למהומה ולשיח בכל הכוח: ג'ונתן פרידלנד, כתב "הגרדיאן” שמתמחה ביהדות בריטניה, הוזמן על ידי תיאטרון הרויאל קורט לכתוב מחזה שמבוסס על ראיונות עם יהודים שחיים בממלכה — מפורסמים (הסופר הווארד ג'ייקובסון, הפוליטיקאית מרגרט הודג') ואלמונים כאחד — שמתארים את חוויותיהם ואת המפגשים שלהם עם אנטישמיות על שלל פניה. התוצאה, "יהודים במילים שלהם", שכל שחקניו יהודים, לא היתה מחזה של ממש, אלא יותר אוסף מונולוגים טרחניים ברובם וקטעי מסכת מביכים שניסו לתת רקע היסטורי לדברים, כמו עלילות הדם על היהודים והמקור לדמויות כמו שיילוק מ"הסוחר מוונציה" ופייגין מ"אוליבר טוויסט" (שמעולם לא נאמר במפורש שהוא יהודי), והסתיימו במשפטים שלא ייאמנו כמו "אין לנו קרניים, אנחנו בני אדם כמו כולכם".
מעבר לסיפורים לא ממש מרעישים (אף שהוצגו ככאלה), כמו זה של ג'ייקובסון על מוכר הודי־בריטי בחנות מכולת שהכריז בפניו כי היהודים אשמים בקורונה, פרידלנד ניסה לנסח מסר חשוב.
האנטישמיות בבריטניה, לטענתו, היא ממסדית ולא רק אינדיבידואלית, והיא קיימת גם במעוזות הנאורים ביותר לכאורה, כמו הרויאל קורט עצמו, שהזמין את המחזה הזה אחרי שהואשם באנטישמיות בעקבות מחזות קודמים שהעלה, כמו "שבעה ילדים יהודים", שנכתב בהשראת התקפה ישראלית בעזה שבה נהרגו ילדים פלסטינים; או מחזה נוסף של אותה מחזאית, קריל צ'רצ'יל, שבמרכזו עמדה דמות שלילית במיוחד עם שם יהודי מובהק — הרשל פינק.
גם השמאל הבריטי מואשם באנטישמיות: בכמה וכמה דוגמאות שמביא פרידלנד הוא מוכיח שמנהיג הלייבור לשעבר ג'רמי קורבין היה אנטי יהודי לפחות כפי שהיה אנטי ישראלי. הקורלציה בין היחס העוין ליהודים בגלות לבין היחס העוין למדינת ישראל נחקרת אף היא במחזה וכן מוצג הנתון בדבר התגברות מקרי התקיפה והאלימות כלפי יהודים חרדים בבריטניה.
הדברים מהדהדים גם בסרטו של באדיל: השחקן דייוויד שווימר מ"חברים", למשל, מספר שם שמעולם לא הרגיש כמו "אדם לבן", מכיוון שכל חייו קיבל את הרושם הברור שהוא חלק ממיעוט, והקומיקאית שרה סילברמן גורסת ששחקנים רבים משנים את שמם היהודי כדי להשתלב בתעשייה, וחוזרת על טענתה בדבר ג'וּ־פייס, על משקל בלק־פייס, על נטייה לתת תפקידים של יהודים לשחקנים לא יהודים. זו היתה גם טענתה של השחקנית הבריטית־יהודייה הוותיקה מורין ליפמן, שהתרעמה על ליהוקה של הלן מירן לתפקיד גולדה מאיר בסרט של הבמאי הישראלי גיא נתיב (מירן מצדה הגיבה בתהייה האם יש לאסור על שחקנים יהודים לגלם דמויות של לא יהודים).
הומור הוא כמובן דרך אפקטיבית להתמודד גם עם נושאים קשים כמו אנטישמיות וגזענות בכלל. הקומיקאי האמריקאי־יהודי אלכס אדלמן יגיע בקרוב ללונדון עם מופע הסולו שלו, "רק בשבילנו", שבו הוא מתאר אירוע אמיתי יוצא דופן שעבר. אחרי שספג באופן שיטתי נאצות אנטישמיות באינטרנט, הוא הסתנן למפגש של קבוצת "לאומנים לבנים" בניו יורק. המופע בנוי על הסיטואציה האבסורדית שבה אדלמן, כמו כל אמן במה, מנסה לזכות בכל מחיר באהבת הקהל ובאישורו, גם אם זו חבורה של ניאו־נאצים.
השואה מרחפת כמעט מעל כל התעסקות בימתית באנטישמיות, וכך גם במקרה של "טוב", המחזה של סי.פי. טיילור מ־1981, שזוכה בימים אלה להפקה מחודשת ומצליחה בווסט אנד בכיכובו של דייוויד טננט. העלילה עוקבת אחר תהליך התקרנפותו של ג'ון האלדר, גרמני "טוב" מן השורה, פרופסור חובב מוזיקה קלאסית, והפיכתו לנאצי, תוך התנערות הדרגתית מחבריו הטובים ביותר, היהודים כמובן.
זו הזדמנות מצוינת לבריטים צעירים להתוודע אל עוד פן היסטורי בלתי נמנע של האנטישמיות הזאת שפתאום כולם מתעסקים בה.
אולי המחזמר המינורי והצנוע "ביקור התזמורת", שעולה עכשיו בלונדון ומספר על שיתוף פעולה מחמם לב בין יהודים וערבים, בלי להזכיר את הכיבוש ובלי לערבב פוליטיקה, עשוי להשכין שלום, ולו זמני, ולהוכיח לגזענים שלאהבת אדם וחמלה אנושית אין דת, צבע וגזע.
השירות החיובי לדימוי היהודי־ישראלי מתבצע שם ערב ערב בכל מקרה. פרט מעניין הוא שהקאסט שלה המורכב מיהודים וערבים, כולל את שריף עפיפי עתיר הכישרון והכריזמה, שהוא הנין של נשיא מצרים לשעבר, אנואר סאדאת, האיש שהביא את השלום המיוחל לישראל. יותר סגירת מעגל מזה קשה לדמיין.
אז נחשבים או לא נחשבים, היהודים בבריטניה עושים רעש שגם אם לא יוביל לשינוי מיידי, לפחות יפתח עוד ערוצים של דיון וירחיב את החשיפה לתופעה הבעייתית הזאת.
