"הרבה שנים הייתי כמו כלבה מיניקה"
"הרבה שנים הייתי כמו כלבה מיניקה"
אמנית הווידיאו המוערכת שרון בלבן לא מזהה שום דבר נשגב או נאצל בגוף הנשי. בתערוכה גדולה ראשונה זה עשור היא עורכת הקבלה בין פעולות פיזיות בנאליות לבין תוצרים של פס יצור תעשייתי, ומערבבת נוזלי גוף עם נוזלי ניקוי. התוצאה מרתקת, מושכת ואירוטית
עבודת הווידיאו "Resting Bitch" (כלבה נחה) של שרון בלבן, בתערוכה בעלת אותו השם שתיפתח בסוף השבוע בבית הנסן, במרכז לאמנות מחקר מעמותה, במסגרת פסטיבל מנופים בירושלים, היא בעצם דיוקן עצמי. רואים בה פרווה לבנה של חיה לא מזוהה ומתוכה צצות מעין פטמות. ״חוויית האמהות ולידת שלושה ילדים בעשור אחד הן חוויה שהשפיעה קשות על המהות שלי״, אומרת בלבן. ״הינקתי שני ילדים בבת אחת והרגשתי שהדבר שהכי קל לי לעשות זה לשכב על השטיח כמו כלבה ולתת לגורים לטפס עליי ולינוק. הרבה שנים הייתי בדיוק כמו הכלבה במנוחה הזאת. להשתרע כמו חיה, להזין יצורים חיים ולא לעשות כלום. הבטלה הזו, הכל כך חייתית, היא מופלאה ומאוד השפיעה על האופן שבו אני רואה חומרים ונזילות והתפשטות של דברים״.
בלבן (51), בוגרת לימודי תואר ראשון בבצלאל ותואר שני בהאנטר קולג' בניו יורק, היא אחת מאמניות הווידיאו הבולטות בארץ. עבודותיה הוצגו בגלריות ובמוזיאונים בארץ ובעולם, בין השאר במוזיאון קווינס בניו יורק, במוזיאון ישראל, במוזיאון תל אביב ובמוזיאון הרצליה. בעשר השנים האחרונות כיהנה כראש מסלול הווידיאו במחלקה לאמנויות המסך בבצלאל, וסביר להניח שעבודה תובענית זו היתה הסיבה לכך שהפעם האחרונה שהציגה תערוכת יחיד משמעותית היתה לפני עשור.
בלבן מגדירה את עצמה כ"דומסטיק פלנר". בניגוד לפלנר — כינוי לגבר האירופי הלבן המשוטט בעיר ומסיק מסקנות לגבי העולם — היא משוטטת במרחב הביתי ומעמתת את הגוף הנשי, ״שהוא מין פס ייצור בעצמו, כגוף מתרבה״, מול תוצרים של פסי ייצור תעשייתיים הנמצאים בסביבה הביתית: בקבוקים, מטאטאים, שקיות, סבונים נוזליים, כפפות לטקס ועוד.
תיירת בתוך גופה
״הפלנר הגברי לוקח לעצמו חופש שלא כל אחד יכול להרשות אותו לעצמו״, אומרת בלבן. ״אז אני מרשה את זה לעצמי במרחב הביתי, מתוך המהות האמהית הסיזיפית. אני מסתכלת על הרעיון של היריון ולידה לא מהמקום הנשגב שמייחסים לו בתרבות אלא מהמקום המאוד פראי וחייתי של כריעה, יציאה של גוף מתוך גוף, נזילה, ואני מנסה לאתר את המהלכים האלה בחומרים תעשייתיים זולים ופשוטים. לקחתי לעצמי פריבילגיה של לצאת מהבנאליה והסיזיפיות של היומיום ושל האמהות בעיקר, ולהסתכל על הדברים במבט שחוקר אותם מעמדה ביקורתית. כך שאם אני נתקלת בשמפו שנשפך לי בין הידיים כשאני מקלחת את הילד, אני ממירה את זה למהלך שבוחן צבע, צורה ותזמון״.
"אני מתייחסת להיריון כדבר פראי וחייתי של כריעה ונזילה, ומנסה לאתר את המהלכים האלה בחומרים תעשייתיים פשוטים״
בכל 29 העבודות בתערוכה, שאוצרת הקבוצה האמנותית סלה־מנקה, מתמקדת בלבן בתנועה או בפעולה פשוטה וקצרה, שחוזרת על עצמה, ומייצרת מנעד חזותי ורגשי, עשיר ומפתיע. נוזלי הגוף ונוזלי הניקוי תופסים מקום ניכר בעבודתה. לעתים באופן ישיר כמו בעבודה "Nipple", כשטיפת חלב מבצבצת מפטמה הבוקעת מחולצה, ולעתים ממירה את נוזלי הגוף בנוזלי ניקיון. נקודת המבט הלא שגרתית, המפתיעה, האסתטיקה הייחודית ובעיקר ההומור והאבסורד מאפשרים לבלבן לעסוק בנוזלי גוף הקשורים לגוף הנשי, להיריון ולידה (אלו שהתיאורטיקנית ג׳וליה קריסטבה כינתה "Abject Art", יצירות שחוקרות, דוחות ומאיימות על ערכים של סדר וניקיון) מבלי להרתיע את הצופה.
״בדרך כלל אנחנו רואים התפשטות של נוזלים בקולנוע רק בהקשר של אלימות״, אומרת בלבן. ״למשל, הקולנוע תמיד התענג על שלוליות דם מתפשטות. אצלי זה מופיע בעבודה ‘רובי’, שבה כתם אדום מתפשט וצובע את החריצים באצבע; או בעבודה ‘קמיל בלו’, שבה יש זרימה של נוזל כחול הניגר בין שתי ידיים הצמודות זו לזו״. לי הצורה המתהווה מזכירה צורה של שחלות, לבלבן זה נראה כמו כנפיים של באטמן וגם מנח של תפילה בזכות הצבע הכחול־כסוף של הסבון הנוזלי, שבלבן, אשר ערכה תחקיר קטן על צבעו המיוחד, בטוחה שיש שם איזו תוספת מיוחדת: ״פתחתי המון בקבוקים בסופר־פארם, אין אף סבון שיש בו הטקסטורה והמסה של הדבר הזה, שכשהוא נוזל — הוא פשוט זוהר״.
אובייקטים נוספים שמופיעים בעבודותיה לאורך השנים הם בקבוקים תעשייתיים שהעיצוב שלהם מתקשר עם הגוף הנשי. בעבודה ״עדן״ מחזיקה בלבן בין רגליה 12 בקבוקים של מי עדן היוצרים בעקבות המפגש של העור עם האור מראה רוחני, נשגב ויפהפה. כך גם בעבודה "טורסו" שבה חצי כדורסל המונח בתוך שקית על מראה הופך למעין גוף קטום המזכיר את גושי הבשר בציורים של חיים סוטין או שארדן.
למצוא פאלוס בין האצבעות
הגוף, יותר נכון הגוף המפורק, החלקי, הוא מוטיב מרכזי בעבודתה. כבר בתערוכת הגמר שלה בבצלאל הציגה שתי עבודות וידיאו שמיטיבות לתאר את מה שנהפך לכתב היד המובהק שלה: ב״penis" (פין) התמקדה בתנועת אזור החלציים המתנדנד של גבר לבוש תחתונים (כשהתנועה שייצרה את הפעולה, והיתה מוסתרת מהצופה, זה צחצוח שיניים) ובמקביל עכוז מתנועע של אישה (שנוצר מפעולה של שטיפת כלים). כתב יד זה, המאופיין בצילום רציף וסטטי, בחזרתיות, כמעט ולא השתנה לאורך השנים. ״יש משהו בתרבות שלנו של לחדש ולעשות משהו אחר ולהמציא את עצמך מחדש שאני פחות מתחברת אליו. אני עושה את מה שמעניין אותי ומסעיר אותי״.
בלבן ממשיכה לנענע את הגוף, להצמיד אותו לאובייקטים — למשל לוחות מחוררים המשמשים ביומיום לבניית פחים ולתחנות אוטובוס — המערבים את החיבור בין גוף אורגני לבין חומרים ויוצרים מראה מופשט בעל גוון אירוטי ומיני. למשל, בעבודה ״הבהוב 2״ (הומאז׳ לעבודת הווידיאו “Four” של יוקו אונו, שבה היא מתמקדת בעכוזם הנע בעירום של גברים ונשים על מתקן הליכה) מצמידה בלבן חלק מגופה ללוח המחורר וכך נוצרות בליטות ורדרדות, נעות ורוטטות, חושניות ואירוטיות.
הדימויים של בלבן כמעט תמיד מתעתעים ומייצרים מראית עין של משהו אחר. התעתוע הזה נוצר ממבט לא שגרתי על חפץ מוכר מסוים, שמאוד ייחודי לה. למשל, בעבודה ״בלונד״, שבה שערות מטאטא צהובות המצולמות מלמטה הופכות לווגינה מרקדת. "זה נולד ברגע שטאטאתי את הסטודיו עם השערות הפלסטיקיות האלה של המטאטא ופתאום התעורר בי רצון לראות איך זה נראה מלמטה״, אומרת בלבן. ״זו היתה תקופה שקניתי עשרות מטאטאים לסטודיו, בכל מיני צבעים, והבלונדינית ניצחה. היא מאוד וגינלית״.
כך היה גם הגילוי של האצבעות. ״פתאום גיליתי כמה אצבעות הן חלק מעניין בגוף. גם בהקשר הכי פרקטי וגם בהקשר המיני: יש משהו מאוד פאלי באצבעות, משהו בקצה שלהן נורא מעניין״. וכך נוצרו עבודות כמו "Resting Bitch" שבה קצות האצבעות הופכים לפטמות, או ״פלורסנט״ שבה אצבע בכפפת לטקס נוגעת בהשתקפות של פלורסנט במים ומייצרת אדוות. ״זה היה אחד מרגעי הקסם וההתגלות שחוויתי״, היא אומרת. ״נוצרת שם יד אלוהים אך יש בה גם משהו אורגזמתי: אם צריך לבטא את התחושה ויזואלית — אז בעיניי זה ביטוי לא רע״.
