"הציפייה לבתולים מחייבת מלחמה"
"הציפייה לבתולים מחייבת מלחמה"
הגינקולוגית ד"ר רויטל ארבל עוסקת באיחוי הנרתיק לנשים שהחברה מצפה מהן להינשא בתולות, התאמה מגדרית לטרנסג'נדרים וטיפול בילדים שנפגעו מינית. עם הכאב שהמטופלות שלה והיא חוות היא מתמודדת דרך אמנות שמנסה להראות "איך ממקום קטן כמו הווגינה יש כל כך הרבה פוליטיקה ואי צדק"
לעיתים, התערוכה היא רק קצה קצהו של סיפור מרתק על חיבור בין אמנות לחיים, כמו התערוכה של רויטל ארבל, "דפלורציה", המוצגת עתה במוזיאון ינקו דאדא בעין הוד ובה מוצגים שילובים של צילומים מחדר ניתוח עם רקמה.
ד"ר רויטל ארבל, רופאה המתמחה בניתוחים של התאמה מגדרית, שחזור קרומי בתולים, שיקום נשים לאחר לידה ונשים שעברו מילה, משתמשת באמנות גם ככלי תרפויטי. כלי שיקום לטלטלות הנפשיות ולכאב שהיא נחשפת לו מדי יום מצד מטופליה, והכאב שהיא חווה כתוצאה מחברה פטריארכלית, שממשיכה לשלוט בנשים ולדכא אותן.
״אני עובדת עם הרבה סוגים של נשים והפרעות והכל מתקשר לעוולות חברתיות״, אומרת ארבל. ״ההשלכות שיש לזה על הנפש שלי גדולות ומרובות והאמנות מאפשרת לי לעבד את החוויות האלה וגם, אולי, לעורר מודעות בקרב צופות וצופים״.
לדוגמה, נושא תיקון הבתולים, לאחר התהליך הרפואי הקרוי ״דפלורציה״ - ביקוע הבתולין שעל שמו קרויה התערוכה. העבודה משלבת בין צילום פרחים לבין צילומים מעובדים מהפרוצדורה עצמה, אחרי התיקון. ״זו פרוצדורה שאני עושה בקליניקה שלי בשביל לעזור לנשים שאיבדו את הבתולין וזקוקות לתיקון מסיבות חברתיות״, היא אומרת. ״גם כדי להגן על חייהן וגם כדי לאפשר להן להתחתן מחדש. אלה בעיקר נשים שמגיעות מחברות דתיות ושמרניות: יהודיות, מוסלמיות ונוצריות. כדי לעזור להן אני עושה משהו שמנוגד לתפיסת עולמי. כי בתפיסתי נשים לא צריכות לתקן את הבתולים שלהן וגם לא צריכות להתחתן בתולות״.
ארבל מספרת שעכשיו שינו באקדמיה לשפה העברית את המושג "קרום הבתולים״ ל״שער הנרתיק״. "זה חשוב. אבל השינוי בשפה לא משנה את הדבר הזה שנקרע ואת התגובה החברתית לכך. לבתולים יש עדיין משמעות בקרב אוכלוסיות נרחבות וזו התופעה שדורשת את המלחמה״.
"כל ניתוח הוא טרגדיה"
ארבל, 58, נבחנה ללימודי רפואה במקביל ללימודי ארכיטקטורה בטכניון, התקבלה לשניהם ובחרה ברפואה אף כי מגיל צעיר עסקה באמנות, ומעולם לא הפסיקה. היא החלה את דרכה לפני 30 שנה כגינקולוגית ובתחילת שנות ה־2000 התמחתה בכירורגיה אורוגינקולוגית, תחום שנשלט אז כמעט לחלוטין בידי גברים.
במשך שנים רבות בדקה בהדסה נשים שעברו תקיפה מינית, בתיעוד של סוג הפגיעה ובהגשת חוות דעת לבית המשפט. לאחרונה מקרים אלו מופנים למרכזי טיפול אקוטיים כחלק מהשינויים המבורכים בתחום. בנוסף, היא חברה בוועדה של משרד הבריאות בתחום של ניתוחים בהתאמה מגדרית וחברה בצוות של ילדים בסיכון בבית החולים שערי צדק, במסגרתו היא מטפלת בילדים שעברו תקיפה גופנית, מינית או נפשית וגם לזה נותנת ביטוי באמנות.
גם ברפואה וגם באמנות היא משתמשת בתהליך של רקמה לאיחוי ולתיקון. הן של הגוף של המטופלות והן של הנפש. שלה. ״מלאכת הרקמה לוקחת שעות רבות. זה נותן לי זמן למחשבה וגם לתיקון נפש״, היא אומרת.
השימוש במלאכת היד הנשית הפך זה מכבר לז׳אנר באמנות וסמן להתנגדות פמיניסטית, הקוראת תיגר על ההבחנה בין גבוה לנמוך בתולדות האמנות. גם השימוש באסתטיקה מְפַתָּה כדי לעמת את הצופה עם האלים והמכוער, הפך לשפה שגורה, המאפשרת לדבר על תחלואי החברה מבלי להרחיק את הצופה. העבודה ״דפלורציה״, למשל, נראית ממרחק כדימוי פסטורלי של פרחים. בהתבוננות מקרוב ניתן להבחין שבתוכם יש איברים נשיים פנימיים. ״לא כל אחד רוצה להבין את המסר אבל הוא ברור״, אומרת ארבל.
מהו?
"כל מי שצופה בעבודה ידע שיש נשים שחוות את החוויה הזאת, שמאחורי זה מסתתר סיפור גדול של נישואים בשידוך או אהבה טראגית. תחשבי על אנשים שמיישמים את האהבה שלהם בחברה כל כך שמרנית ואחר כך לא יכולים לממש אותה. בשבילי זו חוויה מאוד מאוד קשה, יש בה הרבה תהיה על מהות העולם, למי הבתולים האלה בכלל שייכים? אגב, יש בסיטואציה הזאת גם גברים צעירים במצב של חוסר אונים: לעיתים הם מגיעים עם הבחורה שעוברת את האיחוי ולא התאפשר להם להתחתן אתה. יש להם מעט מאוד סיי״.
לדבריה התהליך האמנותי שלה ברקמה מאוד דומה לעבודה שלה כרופאה. "גם שם אני עובדת על המאקרו ולא על המיקרו. אני תמיד מטפלת בכל מה שמציק למטופלות ולמטופלים כדי לתת פתרון שהוא שילוב של גוף ונפש והסתכלות על כל המערכות״.
ארבל מספרת שניתוחים להתאמה מגדרית, לדוגמה "כוללים את הצד הרגשי, ההורמונלי והפיזי. אני עוסקת ביצירה של נרתיק ובתיקון של נרתיקים. זה תהליך שהוא קשה רגשית, דורש שיקום מאוד ארוך ובנוסף יש העיסוק במיניות של טרנסג׳נדרים — שקשור לתפקוד המיני ובכלל להתמודדות עם נשיות. נושא שלא ממש נחקר וטופל״.
את ההסבר לשכיחות של דימוי הווגינה בעבודות שלה היא מסבירה בחיוך בכך ש״אני מבלה 90% מהזמן בנרתיק. אני עוסקת במגוון מאוד גדול של הפרעות שקשורות לנרתיק, שקשורות לאוכלוסיות שהן לגמרי שונות אחת מהשנייה ולהפרעות שהן שונות אחת מהשנייה. לכל אחת מהן יש השלכות חברתיות, משפטיות, דתיות, רפואיות ופוליטיות אחרות לגמרי. אני עוסקת בנושאים שהם פוליטיים למרות שהם לגמרי רפואה. העיסוק שלי הוא עיסוק חברתי״.
"זה הכל צורך בשליטה"
לא שמעתי אף פעם גינקולוגיות שמתייחסת למקצוע כפעילות אקטיביסטית.
"אני חושבת שיש לי ראייה מאוד ייחודית על העולם והמקצוע שמאפשרת לי לעזור לאנשים ולשנות תהליכים. האמנות מלווה את זה כעוד פן שהוא חלק ממני, של ביטוי והנגשה והפצה של התופעות החברתיות האלה. אני באה ממקום מאוד מקצועי אבל אני גם רוצה לעשות שינוי חברתי. הפוליטיקה של הווגינה היא מאוד מורכבת. זה מוזר איך ממקום כל כך קטן יש כל כך הרבה פוליטיקה ואמונות וסדרים חברתיים ואי צדק".
איך את מסבירה את זה?
"זה הכל שליטה".
באחת העבודות היותר אישיות, ״בטן״, מציגה ארבל תצלום שהודפס על גבי חלוק המנתחים שלה, ובו נראות הצלקות שעל בטנה, שנוצרו בעקבות לידות קיסריות וכוסו על ידי קעקוע צבעוני רקום. זו התייחסות לאחד התחומים המושתקים שהיא עוסקת בו רבות: קרעים אחרי לידה, ״תופעה ש־85% מהנשים בלידה ראשונה סובלות ממנה והיא כמעט ולא מדוברת. אחד התחומים שאני מתמקצעת בו זה טיפול בצלקות, ויש לזה פתרון״.
לאחרונה חזרה משבוע בצ׳אד, שבו ניתחה נערות ונשים שסבלו מקרעים בנרתיק שיוצרים דליפה עקב לידה בגיל צעיר. ״ביום הראשון הגיעו 27 וביום השלישי כבר 100״. הילדה הצעירה ביותר שניתחה שם היתה בת 15, שילדה שנתיים קודם לכן. ניתוח נוסף עשתה לאישה ש־20 שנה היתה עם נרתיק סגור עקב תיקון שלא צלח, ״אז עשיתי לה נרתיק חדש אחרי 20 שנה, הכל עם חוט וסכין. נסעתי לשם כדי לעבוד עם הצוות ותוך כדי גם דיברתי איתם על הנושא של שחזור הבתולים. זו מדינה מאוד דתית. הם מאוד התעניינו בכך ואני רואה בזה שליחות״.
