ריקי ג'רווייס מחכה שתרבות הביטול תבטל אותו סופית: "זה רק יוסיף להכנסות"
ריקי ג'רווייס מחכה שתרבות הביטול תבטל אותו סופית: "זה רק יוסיף להכנסות"
שחורים, נכים, זקנים, מוסלמים וטרנסים, אין מי שריקי ג'רווייס חס עליו או מפחד ממנו (אולי חוץ ממוסלמים). כתבנו חדר למופע סודי של בדיקת חומרים לקראת סיבוב ההופעות העולמי החדש שיעלה קומיקאי־העל, ששבר כל שיא אפשרי וכל מחסום של תקינות פוליטית. נותר לו רק להמתין בציפייה להגיע לגיהינום — בתפקיד שפחת המין של היטלר, כמובן
הוא באמת אמר את זה עכשיו??? זו הבעיה עם הבדיחות של ריקי ג'רווייס — וזה גם כל הקטע. או היופי, אם תרצו. כמעט בלתי אפשרי לצטט אותן בלי להסמיק, אפילו לא לספר לחברים, וקרוב לוודאי שהנייר אינו סובל את רובן, ובכל זאת בואו ננסה, אך ראו הוזהרתם: "הדבר שאני הכי אוהב בעולם זה לשחק טניס. הדבר השני שאני הכי אוהב זה ללכת להלוויות של ילדי השכנים", או "ככל שאני מזדקן גובר הסיכוי שאחטוף שבץ מוחי או התקף לב, אבל לעומת זאת מצטמצם הסיכוי שיאנסו אותי בכלא. בצעירותי ממש פחדתי להיאנס בכלא, כי מי לא ירצה כזה תחת? אבל היום תניחו אותי ליד האנסים הכי מסוכנים בכלא והם בקושי יסתכלו עליי. הם יסרבו אפילו לעשות לי ביד. אנחנו אנסים, הם יגידו, אבל לא מפלצות!".
או "הילדה ב'מגרש השדים' אומרת לכומר: אמא שלך מוצצת זרגים בגיהינום. האמת שציפיתי מהגיהינום לעונשים יותר קשוחים. אם אמא שלי מוצצת שם זרגים, אני שמח בשבילה. היא היתה סטרייטית, ובסוף גם לא היו לה שיניים, אז שתבלה, למה לא. גם אני הייתי שמח למצוץ בגיהינום, נראה לי עדיף על שיפוד מלובן בתחת למשל. השאלה היא רק למי בדיוק מוצצים שם? להיטלר? אני מוצץ להיטלר בגיהינום — אם הייתי אומר לכם דבר כזה לפני כמה שנים, הייתם קוראים למשטרה. היום אתם משלמים כסף בשביל לשמוע את זה. לאן הגענו".
לרגעים נראה כי ג'רווייס עצמו לא מאמין שהוא אומר דברים כאלה. "השתגעתי לגמרי", הוא מכריז וממלמל, "טוב, זה כנראה לא ייכנס לספיישל החדש". בימים אלה בודק הקומיקאי, השחקן והיוצר הבריטי ריקי ג'רווייס — זוכה האמי וגלובוס הזהב — חומרים (וגבולות) לקראת הספיישל החדש שלו בנטפליקס וסיבוב ההופעות שיקדים אותו, שייקרא Mortality (תמותה). הפוסטר כבר מוכן, וג'רווייס נראה בו עטור כנפיים שחורות, אולי של מלאך המוות.
למופע בדיקת החומרים הוא מגיע עם כרטיסייה שבה הוא מציץ מדי פעם ומסביר מה הולך לקרות: "אני אספר לכם בדיחות שעוד לא גמרתי ללטש ולשייף. אם תצחקו, אני אסמן לי שזה עובד. אם לא תצחקו, אני אסמן לי שאתם חבורת מטומטמים שלא מבינים כלום בקומדיה".
ההודעה על רשימת ההופעות הכמעט סודיות של "ריקי ג'רווייס: עבודה בתהליך" ברחבי בריטניה לא פורסמה בשום מקום ונחתה פתאום בתיבת המייל שלי, כלקוח מזדמן של מופעי בידור בלונדון. בהתחלה זה נראה כמו מתיחה. 27 ליש"ט להופעה של ג'רווייס באולם של 400 מקומות — שבתוקף מעמדו כרוק סטאר של סטנד־אפ ממלא איצטדיונים שמחירי כרטיסי הכניסה אליהם מגיעים למאות לירות שטרלינג? — זה טוב מדי מכדי להיות אמיתי.
כל הכרטיסים כמובן אזלו בתוך דקות, אבל בדרך נס צדתי את הכרטיס האחרון להופעה הראשונה בלונדון, במרתף של תיאטרון לסטר סקוור, באמצע השבוע שעבר בארבע אחר הצהריים. הוא עלה לבמה בארבע בדיוק, לקול כרוז שקרא: "כל הדרך מלונדון, קבלו את ריקי ג'רווייס!". במדיו הקבועים (ג'ינס די מרופט וחולצת טריקו שחורה חפה מכל ציור או כיתוב) לגם בירה (במהלך המופע העיר בצער ש"היא מזדקנת. כמוני") וגילה כי יארח שני קומיקאים נוספים. "27 פאונד בשביל לראות פאקינג אגדה חיה פלוס שני קומיקאים אלמונים — עשיתם את העסקה של החיים שלכם".
לסטיבן הוקינג קרא ג'רווייס "כיסא מדבר", חיקה ולעג לו אגב השמועה שהתרועע עם עבריין המין ג'פרי אפשטיין
בסופו של דבר, שני האלמונים נתנו 10 דקות פושרות כל אחד, בעוד האליל הרותח תרם 50 דקות של צחוק בלתי פוסק, חלקו צחוק של זעזוע טהור אבל רובו מעיד על כך שאו שהקהל של ג'רווייס מבין משהו בקומדיה או שזה פשוט עובד.
"קדימה, תבטלו אותי!"
דרך ארוכה ומדהימה למדי עשה ג'רווייס בן ה־63 — "ילד רביעי של פועל בניין", כהגדרתו — מאז הפריצה שלו ב־2005, בגיל 44, בתפקיד דיוויד ברנט, הבוס המגוחך ב"המשרד", הסדרה של ה־BBC שאותה יצר ושהמציאה מחדש את הז'אנר המוקומנטרי וזכתה בגלובוס הזהב וגם בגלגול אמריקאי מצליח בכיכובו של סטיב קארל. ב"המשרד" התגלה לראשונה החוש הגאוני של ג'רווייס להומור קרינג'י, שמלווה כל פרץ צחוק במבוכה עד כדי הסתרת העיניים. משם הוא נעשה בלתי ניתן לעצירה, וכמעט כל מה שנגע בו הפך לזהב: סדרות נוספות ("ניצבים", "טוני נולד מחדש"), סרטים (קצת פחות, ובכל זאת) ובעיקר מופעי סטנד־אפ. הוא נכנס לספר השיאים של גינס פעמיים: עם הפודקאסט המואזן ביותר בכל הזמנים ("המופע של ריקי ג'רווייס", עם ממוצע של 261 אלף הורדות לפרק בחודש הראשון) ועם "ארמגדון", המופע הקודם שלו (שהיה לספיישל בנטפליקס) ששבר את השיא העולמי להכנסות מהופעת סטנד־אפ יחידה (כמעט 1.8 מיליון דולר בערב אחד בהוליווד בול). הונו האישי מוערך כיום בכ־160 מיליון דולר. גם "ארמגדון" זיכה את ג'רווייס בגלובוס הזהב, טקס שהוא הנחה חמש פעמים. מ"הבריטי השמן הזה שיורד על האנשים הכי חשובים ביקום", כהגדרתו כעת, הוא נהיה לאטרקציה המרכזית בעצמו, "והיום כולם אומרים: שיזדיינו האפסים ההוליוודיים האלה".
במופע בדיקת החומרים התרכז ג'רווייס, שתמיד ויותר מתמיד בא משנאה, בכל הדברים שמרגיזים אותו לעת זקנה. המטרות שלו כללו בעבר גם חולי סרטן וטרנסג'נדרים, אבל הסכנה שיבוטל במסגרת תרבות הביטול עדיין לא מדאיגה אותו ("קדימה, תבטלו אותי! זה רק יביא אותי יותר מהר לראש טבלאות הצפייה"). איך זה שלו מותר מה שאסור לאחרים? (בקהל, אגב, נצפה ג'רמי פיבן, ארי גולד מ"הפמליה", שבוטל לפני כמה שנים בעקבות תלונות של נשים על הטרדות מיניות והתחיל לעשות סטנדאפ. הוא התגלגל מצחוק).
"אני בעד עונש מוות"
הפעם צפויים להיעלב — ובכן, מי לא? רשימה חלקית: אלטון ג'ון (שג'רוויס משחזר בפרוטרוט שיר גס במיוחד ששרו לג'ון אלפי אוהדים של קבוצת הכדורגל שבבעלותו), גמדים ("צריך לתת צל"ש למי שיורה בגמד ופוגע. זה נורא מסובך!"), נכים באשר הם (לסטיבן הוקינג הוא קרא "כיסא מדבר" וחיקה אותו בלעג אפרופו השמועה שהוקינג התרועע עם עבריין המין ג'פרי אפשטיין. "מה הוא עשה שם בדיוק? שיזדיין סטיבן הוקינג"), עיוורים, שחורים ("אם היו לי עבדים לפני 200 שנה, הייתי מכין להם חליפות קטנות וחמודות ולוקח אותם לפאב.
אנשים היו מזדעזעים אבל אני הייתי אומר להם: "אלה העבדים שלי ואני אעשה איתם מה שבא לי!"), טרולים באינטרנט ("יש לי 15 מיליון עוקבים באינטרנט אבל רק שונא אחד בשבוע. אני רוצה ויכול לגרום לו להתאבד, אבל מתעצל"), בינה מלאכותית ("מה אתם כל כך מפחדים ממנה? אם היא מעיקה או מציקה לכם, פשוט תכבו אותה, כמו שכיביתם את סבתא"), דרי רחוב ("במקום טיפול פסיכולוגי הייתי מעדיף לרצוח הומלס וזהו"), אנשים שלא אכפת להם מה אומרים עליהם ("ככה מתחילים ללכת עם חרא במכנסיים ולאונן בחתונות"), מוסלמים ("אני לא צוחק עליהם רק בגלל שהם יכולים לערוף לי את הראש"), קומיקאים אחרים ("לסטנדאפיסטית רוזי ג'ונס יש שיתוק מוחין והיא קראה לסרט התיעודי שעשו עליה: 'האם אני מפגרת?' ואז חטפה תלונות מארגוני המפגרים"), עיתונאים ("אמרתי פעם לעיתונאי ששאל אותי איך אני מדמיין את ההלוויה שלי, שאני רוצה שישליכו את גופתי לאריות בגן החיות של לונדון. זאת היתה בדיחה, אבל האידיוט התקשר להנהלה ולמחרת הופיעה כותרת ראשית בעיתון: 'גן החיות של לונדון מסרב להשליך את גופתו של ריקי ג'רווייס לאריות'").
ברגע מסוים במופע מודיע ג'רווייס: "אני בעד עונש מוות! זה כמו בתנ"ך: שן תחת שן ועין תחת עין. סימטרי ויפה. אתה רצחת? עכשיו המדינה תרצח אותך. אבל מה אם רצחת ואנסת? למה המדינה לא אונסת אותך? זה לא בסדר", והוסיף כי "החלום שלי הוא להיות הקוריאני הזה בן ה־80 שרואים בסרט אבטחה של שוד בתחנת דלק אמריקאית, מתגנב מאחורי השודד וחובט בו במטאטא. הוא הגיבור שלי".
ג'רווייס, שחי עם אותה בת זוג — מפיקת הטלוויזיה ג'יין פאלון — כבר 42 שנה, הוא אל־הורי. זה עדיין לא מסביר או מצדיק את הבדיחה המחרידה ביותר שסיפר בהופעה לפי עדותו שלו עצמו. לא, וזאת לא הבדיחה על היטלר אלא על איש הטלוויזיה ג'ימי סאוויל, שלאחר מותו התגלה שניצל מינית מאות ילדים חוסים במוסדות. "הוא היה יכול לחמוק ללא עונש מכל פשע בעולם, זה מעורר קנאה. אבל מה הפשע שממנו הוא בחר לחמוק? סקס עם ילדים נכים. לא, ג'ימי, תודה אבל זה פחות בשבילי". וכן, הוא באמת אמר את זה.
