קולנועהסרט "יד אלוהים" מספק זיכרונות מפליני
קולנוע
הסרט "יד אלוהים" מספק זיכרונות מפליני
סרטו החדש של פאולו סורנטינו, הנציג האיטלקי לאוסקר, הוא חגיגה נהדרת של החיים בנאפולי על כל הליבידו והטירוף שבה
אין עוד במאי איטלקי כרגע כמו פאולו סורנטינו, שכל סרט חדש שלו הוא חגיגה של צבע, מוזיקה וחושניות. למראה סרטיו, אי אפשר שלא להצטער שהוא לא האיש שקיבל את המשימה לביים את ״בית גוצ׳י״, כי אם יש מישהו שהיה יודע לייצג יפה את הליבידו והטירוף האיטלקי - עם בכחנליית הסקס־אוכל־סטייל־מוות - זה הוא.
סרטו החדש של סורנטינו "יד אלוהים" מתרחש באמצע שנות השמונים, ממש במקביל לעלילת ״בית גוצ׳י״ ויש אפילו כמה רגעים דומים בשניהם, מבחינת רוח התקופה וגינוניה. אבל איזו סערה של קולנוע הוא ״יד האלוהים״, שנבחר להיות נציג איטליה לאוסקר השנה (סורנטינו כבר זכה באוסקר הזר על ״יפה לנצח״). הסרט מציג כרגע בבתי הקולנוע בארץ, ויעלה בהמשך החודש לנטפליקס.
אם "יפה לנצח" היה ה"לה דולצ׳ה ויטה" של סורנטינו, "יד האלוהים" הוא ה"זיכרונות" שלו. כמעט כל סרט בפילמוגרפיה שלו מתחבר לאחד מסרטיו של פליני, שהוא הבמאי שהכי השפיע עליו. למראה "יד האלוהים", נדמה שפליני היה הבמאי שהשפיע על נאפולי כולה, וכולם בשנות השמונים רצו להשתתף בסרטיו והרגישו שהחיים שלהם סוריאליסטיים כמו חלום מתוך סרט שלו. אחרי שסורנטינו עסק בשחיתות האיטלקית והציג, ב"האלוהי" וב"לורו", את הפוליטיקה שם כפארסה אופראית, "יד האלוהים" הוא סרט אישי ואוטוביוגרפי, המבוסס על זיכרונותיו מנעוריו הנאפוליטניים.
בהנחה שסורנטינו מציג סצנות שאכן קרו לו או למשפחתו כשהיה נער, הרי שהסרט הזה הוא כמו ריצוף גנטי של כל ההשראות, המוטיבים והרגעים שכיכבו בסרטיו הקודמים. ובעיקר, הזיכרונות האלה מסבירים את האווירה הים תיכונית המשוחררת מינית, משולחת הלשון והמתובלת בוולגריות נטולת אפולוגטיקה, שעוטפת את כל סרטיו של סורנטינו. אווירה של שמחת חיים, אהבה למוזיקה ונטייה לנהנתנות, שאינה קשורה למעמד סוציו־אקונומי, אלא פשוט לרצון לאומי לאכול טוב, לשתות טוב, לקלל כהוגן ולצחוק בלי סוף, גם כשהחיים עצמם דפוקים, עצובים ומפתיעים לרעה.
במרכז הסרט ניצב נער - הגיבור הפסיבי שבעיקר מתבונן בכל ההמולה המשפחתית שסביבו: שני הוריו מאוהבים אבל סובלים זה מזו, בדחנים כפייתיים, והמשפחה הזאת היא כמו קרקס נודד על וספה, שחיה בין מפגשים משפחתיים ובין משחקי כדורגל. כי הצירוף "יד האלוהים" רומז לכך שיש להשגחה ולגורל השפעה טראגית על חיי הגיבור, אבל הוא בעיקר מרמז על כך שבנאפולי הקתולית של אמצע שנות השמונים היה רק אלוהים אחד וקראו לו דייגו מראדונה, הרכש של קבוצת הכדורגל המקומית, שמעריציה ראו בגול שמראדונה הבקיע בעזרת היד שלו לא פחות מהתגלות ניסית.
להבדיל מהסחרור הקולנועי המשכר של סרטיו הקודמים, המוקצנים והמופלאים, ״"ד אלוהים" הוא סרט מעט פחות אחיד, עם רגעים מופלאים, לצד רגעים קצת כבויים, שאולי מייצגים נאמנה את התחושה המאניה־דפרסיבית ששורה על סיפור חייו של הגיבור. סורנטינו התמחה בסרטים שיש בהם ממד קרניבלי וקרקסי, אבל הסרט הזה מזכיר שעוד בתחילת דרכו הרגעים הגדולים שלו הם אלה שעוסקים בלב שבור, ובפסקול שמתלווה אליו.
