צרות בממלכת דיסני: "המשאלה" מזכיר סרט תדמית בנאלי
צרות בממלכת דיסני: "המשאלה" מזכיר סרט תדמית בנאלי
הסרט היה אמור להיות מחווה מרשימה לכבוד חגיגות ה־100 לאולפן הוותיק אך בפועל הוא מצטרף לשורה של אכזבות שנרשמה לאחרונה
"המשאלה", שיוצא השבוע בארץ לכבוד חופשת החנוכה, הוא הסרט האחרון שאולפני דיסני מפיצים לשנת 2023, השנה שהם בוודאי היו שמחים למחוק מספרי ההיסטוריה שלהם.
דווקא השנה החגיגית הזאת, שבה האולפן ציין יום הולדת 100 (לפני כחודש), הציגה נתונים מסחריים מאכזבים עד גרועים. אף אחד מהסרטים שהאולפן הפיץ השנה, תחת אף אחד מהמותגים שלו (מארוול, לוקאספילם, פיקסאר ודיסני אנימציה), לא הכניס יותר ממיליארד דולר, זאת בהשוואה לשבעה סרטים כאלה שהיו לו ב־2019. בדיסני העיפו השנה את נשיא האולפנים והביאו במקומו את הנשיא הקודם, והם מאשימים את דיסני פלוס שגרם לקהל להבין שאין מה ללכת לקולנוע, הכל מגיע הביתה וזול יותר. אבל בואו נהיה כנים: לאיזה סרט השנה הגיע להכניס מעל מיליארד דולר? איזה סרט הפך לסנסציה, לאירוע, לשיחת היום? אף אחד. לא "שומרי הגלקסיה 3" ובטח לא "המארוולס", לא "אינדיאנה ג'ונס 5" ולא "אנטמן 3", לא "בת הים הקטנה" ולא "אלמנטלי". ולרשימת האכזבות הזאת מצטרף עכשיו "המשאלה", שיצא באמריקה לחג ההודיה והותיר את הקהל שלו אדיש.
מה שמאכזב במיוחד ב"המשאלה" הוא העובדה שג'ניפר לי - שחתומה על שני סרטי "לשבור את הקרח" (מעל מיליארד דולר הכנסות לכל אחד מהם) והפכה בעקבות זאת למנהלת הקריאטיבית של כל אולפני האנימציה של דיסני, יזמה ויצרה את הסרט הזה עוד ב־2020 כדי להתכונן ליום ההולדת ה־100 של האולפן. מקור שם הסרט "המשאלה", "Wish", הוא הלוגו המוזיקלי של דיסני, הלקוח מהשיר "When You Wish Upon A Star" מתוך "פינוקיו". יש להניח שהמטרה המוצהרת של הסרט היתה לערוך מחווה לסרטי האנימציה הגדולים של האולפן. תמצאו שם התייחסויות ל"פיטר פן", ל"היפה והחיה", ל"סינדרלה", ל"מארי פופינס" ועוד. אבל התוצאה אינה סרט סוחף ובלתי נשכח שעומד בסטנדרטים של הקלאסיקות הגדולות של האולפן, אלא משהו שמתאים יותר להיות מצגת תדמיתית במרכז מבקרים, ולא סרט המיועד לקהל הרחב.
הסרט מתחיל עם סיפורו של מלך (כריס פיין) שחוקר את עולם המשאלות, וכדי למקסם את כוחן הוא מקים ממלכה באי בים התיכון, שאליה מהגרים אנשים מכל העולם שרוצים להפוך את האי הזה לבית המשאלות שלהם. אוזניי נזקפו: מדינה בים התיכון? קיבוץ גלויות למקום של תפילות ומשאלות? דמות אחת בשם "סבא" ודמויות אחרות בשמות "אָשה" ו"דליה"? האם יש כאן מטפורה ציונית? נראה שלא. הסרט דווקא מבסס את רוב המוטיבים שלו על התרבות ההיספנית. כשהמלך נהיה שיכור מרוב כוח והופך למי שבולם את התגשמות המשאלות, אשה צעירה בשם אשה (בקולה של אריאנה דבוז, זוכת האוסקר על "סיפור הפרברים") וכוכב המשאלות שנופל מהשמים צריכים להשיב את כוח המשאלות לאי ולהכניע את המלך המרושע. וזה מאוד־מאוד בנאלי וכמעט לחלוטין נטול חן ושנינות. זה לא סרט איום ונורא, אבל הוא בעיקר נשכח, עובדה מצערת כשרואים אותו נסמך על ציטוטים מסרטים בלתי נשכחים. את "המשאלה" איש לא יצטט. נקודת אור יחידה בסרט היא השירים שכתבה ג'וליה מייקלס לפסקול. כמה מהם נחמדים למדי.
