תמר מרום: "העיסוק באלימות מינית הופך את הסדרה למרתקת יותר"
תמר מרום: "העיסוק באלימות מינית הופך את הסדרה למרתקת יותר"
התסריטאית הבכירה תמר מרום, מיוצרי הסדרה המצוינת "אלף", על פרשת משה קצב, משתפת בתהליך העבודה על הסדרה יוצאת הדופן שמאז עלתה ב־yes זוכה לשבחים. "זאת משיכה חולנית שלנו לשערוריות מהסוג הזה. הסדרה היא לא הפרשה של משה קצב אחד לאחד. עשינו לה פירוק והרכבה גם מכל מיני פרשות אחרות — הארווי ויינשטיין, ביל קלינטון, ג'פרי אפשטיין ודומיניק סטראוס־קאהן"
בסוף השבוע ש"אלף" עלתה לשידור ב־yes, לפני שבוע, הטלפון של תמר מרום, התסריטאית שלו, לא הפסיק לרטוט, הודעות זרמו בלי הרף. "לא האמנתי שזה יתפוצץ ככה", היא אומרת בריאיון איתה, בבוקר שאחרי אותו סופ"ש. היו כאלה שסיפרו לה שהסדרה גרמה להם לבכות, שהם התקשו לישון בלילה. "הרבה גברים אמרו לי שהם ממש נעו בכיסא באי־נוחות בזמן הצפייה, כשהבינו שבגדול הם חלק מהקבוצה הזאת", אמרה. רבות מהתגובות היו רגשיות, ואחרות פשוט התפעלו מהסדרה, ובצדק. "אלף" היא סדרה מצוינת, משוחקת, מבוימת ובנויה לעילא, ובעיקר כתובה היטב. היא עוסקת בז'אנר אהוב עליי במיוחד, דרמה פוליטית המבוססת על מקרה אמיתי, ועוד איזה מקרה — נשיא מדינת ישראל מורשע באונס ונשלח לכלא — והיא נוגעת בנושא הכי חם של השנים האחרונות שהוא הטרדה ותקיפה מינית, יחסי מרות והגבול שבו עובר קו ההסכמה. אין ספק שהסדרה, שנעשתה על מקרה מלפני 15 שנה, מקבלת פרספקטיבה אחרת בראי תנועת Metoo#.
"אלף" בת ששת הפרקים, שמוגשים ונבלעים כבינג', היא מרובת דמויות מרתקות ומעניינות, ומחולקת כך שכל פרק מוקדש לדמות. שלושת הפרקים הראשונים הם על דמויות ששמן מתחיל באות א', שם הקוד של המתלוננות, שמקבלות כאן — כמו כולן — שם בדוי: פרק ראשון אושרת, שני אבינועם, שלישי אביגיל, ואז ישנו הפרק על שולה (אשת הנשיא), פרק על הנשיא ובסוף "כולנו אלף". שם הסדרה יכול להיקרא גם כאֶלֶף — כמו המספר — כלומר מקרים שקראו אלף פעמים לאלף נשים.
"אני יכולה להגיד, בלי תופים ברקע, שזה הפרויקט הכי חשוב שעבדתי עליו עד היום", אומרת מרום. "הפרשה הפוליטית מעניינת כאן, אבל גם העיסוק באלימות מינית הופך את הסדרה למרתקת יותר. זאת משיכה חולנית שלנו לשערוריות מהסוג הזה. חשוב לציין שזאת לא הפרשה של משה קצב אחד לאחד. עשינו לה פירוק והרכבה. היא מושפעת גם מכל מיני פרשות אחרות — הארווי ויינשטיין, ביל קלינטון, ג'פרי אפשטיין, דומיניק סטראוס־קאהן. זה היה חשוב לחופש האמנותי שלנו".
אף שידעתי את סופה של הפרשה, עדיין הייתי במתח.
"המתח היה סוגיה מאוד רצינית בכתיבה. כי יש שני סוגים של צופים לסדרה, כאלה שמכירים את הפרשה ויודעים הכל לפרטי פרטים, וכאלה שלא יודעים בכלל (למשל קהל זר, אם הסדרה תימכר בחו”ל). היה לנו חשוב למשוך את שני הקהלים".
תמר מרום, בת 52, היא תסריטאית, זוכת פרס האקדמיה לטלוויזיה (על "אמאל'ה" בשנת 2005), הייתה מנהלת מחלקת הדרמה של רשת, וגם אם לשלושה. גם היום היא חובשת שני כובעים — זה של תסריטאית וזה של עורכת הסדרות בטדי הפקות. "אלה שני כובעים מנוגדים. כשאת כותבת את כמו טינאייג'ר, וכעורכת את כמו 'ההורים'. ככותבת את חושבת: 'איך לא הבינו אותי?', ו'למה לא אהבתם את הסצנה הזאת?', וכעורכת את המבוגר האחראי, שמחליט מה נשאר ומה יורד. זה מבלבל לקפוץ בין שני התפקידים".
הפרויקט הנוכחי הגיע אליה כשעוד עבדה כמנהלת הדרמה ברשת. "בתוך שניות הייתי בעניין ב־200 קמ"ש", היא מספרת. “הכל התחיל כשאברהם שלום לוי, המגלם בסדרה את אבינועם, ישב בבית קפה, ראה בשולחן לצידו את אודליה כרמון, ופנה אליה. הוא עסק בתיאטרון, ושאל אותה אם תסכים לשתף פעולה בכתיבת מחזה על הסיפור שלה. הם התחילו להיפגש, היא סיפרה על הפרשה ועל מאחורי הקלעים של עולם הפוליטיקה. הוא הגיע למפיקה עינת זילבר דמארי, ויחד הם הגיעו אליי. הבנו שלא יהיה כאן כסף לסדרה אמריקאית. לא יהיו סצנות עם 300 ניצבים. צריך לחשוב בקטן, אינטימי — מסדרון ולשכה. זה גם אילוץ תקציבי וגם קצת מה שרצינו כי הסדרה היא על מערכות יחסים קרובות.
“עזבתי את רשת, התחלנו לעבוד עם yes. בחיפושים אחר במאי הגיע מויש גולדברג, וזאת הייתה אהבה ממבט ראשון. שקענו בתחקיר. נעשו כל כך הרבה סדרות על הטרדה מינית בשנים האחרונות. אני הייתי באובססיה מטורפת מהן".
התחקיר הוא רק מחומרים טלוויזיוניים? לא חווית הטרדה מינית בעצמך?
"לא חוויתי משהו דרסטי ושורט לעומק, אבל כמו כל אישה בסביבות הגילאים שלנו, חוויתי הטרדה. אני זוכרת שעבדתי בקשת, ברחוב שונצינו בתל אביב, בשנות ה־20 שלי וגם אחרי, ובדרך בכל בוקר היו הערות קשות מגברים באזור. בכל בוקר הייתי צריכה לשאול את עצמי עד כמה אני במצב רוח להתמודד עם ההערות האלה, ולפי זה הייתי מחליטה מה ללבוש. אם אני ביום עם יותר סבלנות להערות, אלבש חצאית, ואם פחות סבלנות אז מכנסיים. אני חושבת שאם הייתי חווה דברים יותר מצלקים, אולי לא הייתי מסוגלת לכתוב את הסדרה".
במסגרת החופש האמנותי הומצאו ונבנו בסדרה דמויות שונות. למשל, הדמות של השוטרת בסדרה, דמות מרתקת וחשובה, הסנגור של הנשיא (במציאות ייצגו את קצב ציון אמיר ואביגדור פלדמן "שחקר את אודליה כעדת שיטה במשך חמישה ימים וכתש אותה, עשה את עבודתו"); והאמא המאשימה של הנשיא עם המשפט הנבזי המוטח בשולה, אשת הנשיא: "גבר שבע לא מנשנש בפחי זבל".
אודליה כרמון, היא א' ממשרד התחבורה, הא' הכי מזוהה עם הפרשה. איך היה לעבוד איתה?
"אודליה קיבלה לאורך השנים המון בקשות לשיתוף פעולה ולעיבוד של הפרשה לטלוויזיה ולקולנוע. היא הסכימה להצעה של אברהם לעבוד ביחד, פתחה את הלב בפניו ובהמשך גם בפניי, עם תיאורים וזיכרונות שאני משערת שלא קל לחלוק. בסופו של דבר, גם לאישה חזקה מאוד שהעצימה רבות אחרות, קשה לחטט שוב ושוב בטראומה כזאת. מה עוד שהטראומה היא גם המקרים עצמם, התקיפות המיניות, וגם כל מה שבא אחרי - החשיפה, העדות הארוכה במשפט, העובדה שלאורך שנים את מזוהה עם האירוע הזה".
"בפרשה האמיתית לא הייתה אישה שוטרת. זאת הייתה ביקורת נוגעת ללב של אודליה על הסדרה. אותה חקרו גברים שהיו הרבה פחות נחמדים. אנחנו ניסינו קצת להקל, כי אם גם בחקירה היה משהו נורא אז בכלל היה קשה לאנשים להכיל את הסדרה, וגם ככה זאת סדרה קשה להכלה. היה לנו חשוב להכניס דמות נשית כמו השוטרת, שעברה את התהליך שאנחנו עברנו כחברה: מ'למה המשכת לעבוד שם?', 'למה את מתלבשת ככה?', ועד 'אנחנו מאמינים לך'. הדמות היא עולה חדשה מרוסיה, מה שמאפשר לה להבין הפליה סטריאוטיפית. הרוסיות שלה מקבילה למזרחיות שלו, אנשים שמרגישים במידה רבה של צדק שיש להם אקסטרה מה להוכיח.
"העניין המזרחי היה מאוד ברקע בשיח שלנו. אנחנו רואים את הדמות של הנשיא (יעקב זדה־דניאל), שלא הגיע מאפס, אלא ממינוס, ובכישרון רב הוא מצליח לטפס למעלה. עד שהגעת למעמד הזה, זה מה שאתה עושה? על זה אתה מבזבז את זמנך? ואני מוכנה לקבל את זה שהייתה כאן איפה ואיפה בגלל שהוא מזרחי. אולי אחרים שעשו דברים דומים לא שילמו כזה מחיר, ובכל זאת, ככה אתה רוצה שיזכרו אותך?
"אני חוזרת שוב לעניין ה'למה לא הלכת למשטרה?', 'למה חזרת לעבודה?', 'למה נזכרת רק עכשיו?, 'מי עומד מאחורייך?', שאלות שנשאלות עד היום בכל פרשה מהסוג הזה. והתשובה: כי זאת אני. יכול להיות שלא הייתי מספיק חזקה; יכול להיות שהיה לי מה להפסיד; יכול להיות שלקח לי יותר זמן לעבד את מה שקרה. כי אני בן אדם. לא AI של מתלוננת מושלמת. וגם אם יש לי התנהגות מופקרת בעיניכם, זה עדיין לא נותן לכם שום זכות לעשות בי משהו שאני לא מעוניינת בו. בסדרה אנחנו משלבים את 'קמפיין הביבים' שהיה במציאות, שהמציאו על המתלוננת הראשונה, שהעלילו עליה שהיא נערת ליווי. כמובן שהיא לא הייתה נערת ליווי בשום צורה, אבל רצינו להזכיר שגם לאנוס נערת ליווי אסור".
אין ספק שהסדרה יכלה להיות מופקת רק אחרי תקופת Metoo#, אבל היא מתרחשת כעשור לפני. "הסדרה מתרחשת בתחילת שנות ה־2000, בערך עשר שנים לפני שנשים חזקות ומרשימות הפסיקו להתבייש לספר על ההטרדה שעברו, וגם בתקופה שלא היו בה רשתות חברתיות, שבה באופן טכני כל מי שיש לה מחשב יכולה לכתוב פוסט. לא כל אישה יכולה לפנות לעיתונאי או לשוטר, כתיבת הפוסט פותחת אפשרויות שלא היו. ברגע שהפוסט עולה לאוויר, יש עוד תגובות, עוד מתלוננות".
הזכרת את קלינטון, וגם את השאלה האם כך נשיא רוצה להיזכר. בהקשר הזה מוניקה לוינסקי אמרה באחרונה שאילו הפרשה הייתה פורצת בתקופה שהיו רשתות חברתיות, היא הייתה סופגת הרבה שנאה מטרולים, אבל גם הייתה מקבלת תמיכה מנשים רבות, שלא קיבלה אז.
"הרשתות, עם כל הרעל שיש בהן, נותנות קול לאנשים שלא היה להם קול. זה חלק מהפלורליזם המטורלל של התקופה הזאת. כשהפרשה של לוינסקי פרצה הייתי העורכת של 'רק בישראל' ואנחנו חבטנו בה על זה שהיא לא נראית טוב, ושהיא שמנמונת וחנפנית, האמריקאית הנלהבת שמחזרת אחרי הנשיא החתיך. אני מתחרטת על זה חרטה אמיתית. לא ראיתי את הסיפור מהצד שלה בכלל. ממש מטריד אותי שהייתי חלק מהדבר הזה. אבל בסדר, אנחנו מתפתחים".
