"לא ניתן לפרוגרסיבים להשתיק את חופש הביטוי והאמנות"
"לא ניתן לפרוגרסיבים להשתיק את חופש הביטוי והאמנות"
אן מקאליני ופלים מקאליר, צמד עיתונאים ומחזאים אירים קתולים, הזדעזעו מהתעלמות העולם מטבח 7 באוקטובר. חודש אחר כך הם כבר היו כאן וגבו עדויות מהקורבנות והניצולים, והשבוע הם יעלו אותם במחזה בניו־יורק. בריאיון לכלכליסט הם מסבירים למה הרגישו צורך להתייצב לצד ישראל, איזה תגובות קיבלו, ומדגישים: "הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה להיות אובייקטיביים"
אן מקאליני ופֶלִים מקאליר, זוג עיתונאים ותסריטאים אירלנדים וזוג בחיים, מתגוררים בלוס אנג'לס כבר 13 שנה. ב־7 באוקטובר הם היו בביקור מולדת באירלנד וכבר ערב אחרי הטבח שביצע חמאס ביישובי הנגב המערבי הזדעזעו מהתגובות של הסובבים אותם והחליטו שהם חייבים לעשות עם זה משהו. "שמנו לב כבר ב־8 באוקטובר שהלך הרוח גם בשיחות עם אנשים טובים שאנחנו מכירים, הוא שישראל היא בצד של הרעים, התרכזו בכך שהפילו את החשמל בעזה", מספרת בריאיון טלפוני מקאליני. "וכל זה כמה שעות אחרי המתקפה האכזרית ביותר על יהודים מאז השואה. זה היה כמו אפיזודה מ'אזור הדמדומים'. הייתי המומה ושאלתי: 'זה מה שהסקתם מהסיפור הזה?' זו דוגמה לכוח שבעיוות מידע על ידי המדיה. הבנו שאנחנו חייבים להעלות את זה כמחזה”.
בנובמבר עלו השניים על מטוס לישראל. במשך שלושה שבועות נפגשו עם ניצולים ומשפחות של קורבנות ומתוך העדויות נכתב המחזה הדוקומנטרי "October 7" שיעלה בבכורה ב־2 במאי בתיאטרון Actors Temple בניו יורק בבימויה של קרן קרפנטר (יוצרת "Love, loss and what I wore"), והכל בעת שניו יורק — ונדמה שהעולם כולו — סוער במחאות פרו־פלסטיניות המנסות להשתיק או להחרים כל אירוע תרבות עם קשר לישראל.
"כל מילה על הבמה נאמרה על ידי האנשים והדברים לא עברו עריכה", מספר מקאליר. "יש סיפורים שנשזרו אחד בשני וגם הוספנו דרמה באמצעים תיאטרליים אבל אלה הקולות של האנשים שעברו את היום הנורא ששינה את חייהם ואת חיי המדינה שלהם. הרגשנו שאנחנו חייבים להציג את הסיפורים הטרגיים וההירואיים של 7 באוקטובר לעולם".
השניים החלו את דרכם כעיתונאים באירלנד וכיום הם תסריטאים ויוצרי סרטים, פודקאסטים ומחזות דוקומנטריים בארה"ב. בעבר הפיקו סרטים עבור RTE אירלנד BBC קנדה ו־CBS בארה"ב. מקאליר היה כתב של ה"פייננשיאל טיימס”, "האקונומיסט" ו”הסאנדיי טיימס". סרטם המצליח של השניים "Gosnell: The Trial of America's Biggest Serial Killer" מבוסס על רב־המכר שכתבה מקאליני כמה שנים קודם לכן על רוצח שהואשם בהפלות לא חוקיות.
זו היתה פעם ראשונה שלהם בישראל. "כולם מדברים עכשיו על הפסקת אש", אומר מקאליר, "אבל הם לא יודעים שהיתה 'הפסקת אש' ב־6 אוקטובר שהופרה על ידי חמאס ב־7 באוקטובר ואלמלא זה — לא היתה מלחמה בעזה. לכן כל ריאיון התחלנו עם השאלה 'מה עשית ב־6 באוקטובר?' כדי להמחיש שיום קודם הכל היה נורמלי".
השניים קתולים בלי קשר ליהדות. "אני לא חושבת שפגשתי יהודי עד שהגעתי לאמריקה", אומרת מקאליני. "זה מאוד מאפיין את האירים, כי יש מעט מאוד יהודים בדבלין", כשאני שואלת אם ההצגה היא התשובה שלהם לאנטישמיות הגואה בארה"ב הם עונים יחד, "כן, וגם למה שקורה באירלנד, האנטישמיות שם חזקה ויש תהלוכות פרו־פלסטיניות בכל מקום".
הצגה כזאת יכולה לשנות את דעתם של אנטישמים?
"אנחנו מקווים שיבואו אנשים שרוצים לזכור או ללמוד", אומרת מקאליני. "אנשים זקוקים לחינוך. זה היה אירוע בממדים עצומים וזה חלק מההיסטוריה של העם היהודי".
אחרי ניו יורק הם מייעדים את ההצגה לקהל הרחב ואף להופיע אתה בקמפוסים בארה"ב. "ההתפרצות של האנטישמיות היתה בעיקר באוניברסיטאות, והם חייבים לשמוע את האמת על מה שקרה. זו הדרך המושלמת לומר לסטודנטים את האמת. אנחנו רוצים להגיע להרווארד, ייל ו־MIT".
כשאני שואלת כיצד הגיבו חברים ובני משפחה על הרעיון לכתוב מחזה על ישראל הם צוחקים במבוכה. "היתה הרבה שתיקה", אומר מקאליר. "אנשים לא רוצים לדבר על זה, הם לא תומכים בזה", מספרת מקאליני. אחד האתגרים היה למצוא תיאטרון שיעלה חומרים כאלה בניו יורק בזמן שיש מלחמה בישראל. ה־Actors Temple Theatre הוא בית כנסת שמשמש גם כתיאטרון ומעלה הצגות של אוף־ברודווי. היו בעבר מקרים שתיאטרונים ביטלו לנו הפקות ברגע האחרון כי קיבלו מיילים כועסים, אז הפעם חיפשנו תיאטרון שלא יבטל. כשעשינו הצגה בוושינגטון על חקירת ה־FBI בקמפיין של טראמפ התיאטרון ביטל הצגות, גם מחזה על הפלות ביטלו בניו יורק".
אתם לא חוששים מהפגנות?
"יש לנו אבטחה גדולה בתוך ומחוץ לתיאטרון ולא ניתן למנטליות הפרוגרסיבית להשתיק את חופש הביטוי והאמנות. אנחנו נחושים לא לתת לזה לקרות".
ההצגה מביאה לקדמת הבמה סיפורי הקורבנות והניצולים. "שמענו סיפורים מהפצועים והשכולים, אבל גם פגשנו גיבורים שהצילו עשרות או נלחמו במחבלים. זה סיפור על היום החשוך ביותר של ישראל, אבל גם על הישרדות, תקווה ולחימה נגד כוחות האופל".
מקאליני מציינת את עדותו של זכי מזרחי מהמושב פטיש שהציל עשרות אנשים מהנובה: "אדם דתי שקם ללכת לבית הכנסת והבין שמשהו לא רגיל קורה. הוא שמע שיש נערים בשדות שנמלטו מהמסיבה ויחד עם שכן החליט לצאת להציל אותם. מה שתפס אותי במיוחד בסיפור הוא שכשהצעירים שניצלו צלצלו להורים שלהם הם מיד אמרו שהאיש חובש כיפה שחילל את השבת כדי להציל אותם. הם למדו מה זו המצווה של פיקוח נפש דוחה שבת".
מקאליני מספרת שהיו דברים שחזרו על עצמם בעדויות "כמו זה שהילדים התנהגו למופת ולא עשו רעש, כמו ילד שאמר שהם צריכים להעמיד פנים שהם מתים וסבתו ענתה לו שזה רעיון מצוין. זה לא ייאמן כמה שהעדויות מזכירות סיפורים מהשואה".
איך היה המפגש עם העדים?
"חלק מהסיפורים סופרו לנו בפעם הראשונה. לפעמים אנשים לא הצליחו לספר בשטף ועשינו הפסקות", מתאר מקאליר. "אני חושב שתפסנו אותם בזמן הנכון. הם חשבו שמה שקרה להם צריך להישמע גם מחוץ לישראל".
לאחר עיבוד העדויות הגיע הרגע לשבת עם השחקנים, רובם יהודים, לקרוא את המחזה וכולם היו עם דמעות בעיניים. "היה מעניין לשמוע את הדעות השונות", אומר מקאליר. "הרבה שחקנים ביקשו לשנות שורה שלא עובדת להם, כמו שעושים בשכתוב של מחזה רגיל, אבל בז'אנר הזה אי־אפשר לשנות. תרגמנו את זה ברגישות כדי לא להוציא את הישראלים עצבנים או כועסים, למשל כשהם מתבטאים נגד חמאס. אחד השחקנים אמר שאנחנו צריכים להיות אובייקטיביים — ואני אומר שהדבר האחרון שאנחנו צריכים זה להיות אובייקטיביים, זה כמו שעיתונאי אמין לא ישנה ציטוט של מרואיין שלו למרות שהיה מעדיף שייכתב אחרת".
