אמהות המהפכה: הסרט על העיתונאיות שבזכותן פרצה תנועת ה-MeToo
אמהות המהפכה: הסרט על העיתונאיות שבזכותן פרצה תנועת ה-MeToo
הסרט "מילה שלה", על הנשים שחשפו את פשעי הארווי וויינסטיין והולידו את תנועת MeToo, הוא מותחן רגיש על נשים שלוקחות לעצמן מקום בלי להתבייש. וגם על רגע נדיר שבו עיתונות משנה את העולם
זו היתה חופשה בחו"ל, באחד מאותם בתי מלון שתולים גיליון של "הניו יורק טיימס" על ידית הדלת. ובאותו בוקר של יום חמישי, 5 באוקטובר 2017, העמוד הראשי של "הניו יורק טיימס" פוצץ את פרשת הארווי וויינסטיין. זה מאותם רגעים שבהם — אם העבודה שלך קשורה בנקודת המפגש שבין קולנוע ותקשורת — אתה אמור לזכור בדיוק איפה היית. החזקתי את העיתון בידי והבנתי: אחד מגורדי השחקים הגדולים בהוליווד, ומתברר שגם המטונפים — קרס.
עתה מגיע "מילה שלה", הסרט על הסיפור שמאחורי הסיפור. ממש כמו "כל אנשי הנשיא", שמהווה השראה מובהקת לסרט ויצא שלוש שנים אחרי פרסום הכתבה שהפילה לבסוף את הנשיא ריצ'רד ניקסון, גם כאן הסרט מבוסס על ספר שכתבו העיתונאיות שחקרו את הפרשה.
הספר מרחיב את הכתבה המקורית — שהולידה את תנועת MeToo והכניסה את וויינסטיין לכלא ל־23 שנים — ומעניק לה רקע, קונטקסט ומידע שנחשף מאוחר יותר. ואילו הסרט מתמקד בשתי העיתונאיות שחשפו את הפרשה: ג'ודי קנטור (זואי קזאן) ומייגן טוהי (קארי מאליגן), ובמשימה שלהן לשכנע את קורבנותיו של וויינסטיין להתראיין בשמן ולחשוף את מה שעולל להן, ואגב כך לחשוף את מנגנון ההשתקה עתיר הממון, שאיפשר לוויינסטיין להמשיך לתקוף, להטריד, להשפיל ולאנוס נשים במשך שלושה עשורים.
באחת הסצינות בסרט רואים שעל שולחנה של מייגן טוהי מונח הספר "Down and Dirty Pictures" שכתב פיטר ביסקינד כבר ב־2004, על אולפני מיראמקס וצמיחת הקולנוע האמריקאי העצמאי. זה פרט קטן, אגבי וחולף, אבל שמוכיח את העין היפה לפרטים שיש בסרט הזה. ספרו המצוין של ביסקינד מכיל אינספור סיפורים ואנקדוטות מעוררי פלצות על התנהגותו האלימה, הבריונית והרעילה של וויינסטיין. אין שם זכר לאונס, ואף אחד מהאירועים לא נשמע פלילי, והטון של ביסקינד הוא כזה של סיפורי מורשת קרב ופולקלור. האגדות סביב וויינסטיין לאורך השנים היו של בהמת אדם אלימה וגסה, שרודה ומתעללת בכל מי שתחתיה, אבל בעלת העין והיכולת לקחת סרט קטן ואיכותי ולהפוך אותו לאירוע עולמי ואת יוצריו לכוכבי־על.
עבור רבים בהוליווד זה היה סחר חליפין שהם הסכימו לו ושתקו לגביו. אבל למקרא הספר הזה, ועשרות כתבות אחרות, שתמיד נוסחו בטון משועשע על גינוניו האקסצנטריים של המפיק המשוגע והגאון, אף אחד לא עצר לתהות: רגע, אם לאיש אין קווים אדומים, איפה כל הנשים והאנשים האלה שהוא רמס והותיר בהםטראומה? זה מה שקנטור וטוהי יצאו לחשוף. הסרט מציג את ההקשר: דונלד טראמפ נבחר לנשיא, למרות דיווחים (בין השאר של טוהי עצמה) על סדרת תקיפות מיניות; והמנחה ביל אוריילי מקבל גיבוי ממערכת פוקס ניוז על שנים של הטרדות מיניות, ומפוטר מהרשת רק אחרי שהמפרסמים מאיימים להחרים אותה.
לתקשורת יש כוח לחשוף, אבל לא תמיד היא מצליחה לשנות את המציאות. כך שהאתגר של קנטור וטוהי מול תחקיר וויינסטיין כפול: האם יצליחו להביא עדויות וראיות שהן מעבר לשמועות? והאם בכלל יש בזה טעם? האם משהו ישתנה, או שאת הוויינסטיינים והטראמפים של העולם אי אפשר להפיל, הם חזקים מדי ומועילים מדי לקבוצות גדולות של אנשים שיעדיפו להגן עליהם?.
את "מילה שלה" ביימה הבמאית הגרמנייה מריה שרדר, שסרטה הקודם, "הגבר המושלם שלך", עדיין מציג באולמות. מי שהתחילה את דרכה בעיבוד לספרה של צרויה שלו, "חיי אהבה", שצולם בישראל, וזכתה להצלחה עם המיני־סדרה של נטפליקס "מורדת" (שהפכה את שירה האס לכוכבת בינלאומית), הוזמנה ככל הנראה לקבל לידיה את הסרט ההוליוודי הראשון שלה כי הוא מכיל מרכיבים שאפיינו את סרטיה הקודמים: גיבורה שלא מוכנה לשחק את המשחק שהכתיבו לה גברים, ואישה יהודייה דתייה, שהתחקיר שלה חושף גם קשר שתיקה, שבו עיתונאים, מפיקים ועורכי דין נקראים לצופף שורות ולהגן על "אחד משלנו".
זה אמנם לא "כל אנשי הנשיא" — ספינת הדגל המופתית של סרטי העיתונאות החוקרת, ואפילו לא "העיתון" של ספילברג. אבל למרות נפילת מתח באזורי האמצע, שרדר בונה סיפור אינטליגנטי וחד עין לפרטים ופרטי פרטים שמתאר יפה את עבודת מערכת העיתון, עם דגש על עבודת הצוות, שלעתים נראית סיזיפית ולעתים נדמית קטנונית, אבל מדי פעם יכולה לטלטל את העולם, לגרום לנו לראות את המציאות אחרת ולהביא לשינוי אמיתי. דווקא העובדה שהסרט נטול הירואיזם, אלא פשוט מתאר עבודה נוקדנית — ועוד כזאת שנמצאת באופן תדיר במתח מול היותן של הגיבורות אמהות עייפות ומלאות רגשות אשמה — הופכת אותו לסרט שמציג יפה תפיסת עולם נשית, על נשים שמנסות לכבוש לעצמן צדק ומקום בעולם שמנוהל על ידי חליפות, עניבות ומכוניות יוקרה.
שרדר יוצרת סרט עלילתי שמשתמש בכלים מהעולם הדוקומנטרי. כך, למשל, השחקנית אשלי ג'אד, מראשונות המתלוננות נגד וויינסטיין, מופיעה כאן בתפקיד עצמה. וגם מערכת "הניו יורק טיימס", בעיצובו של רנזו פיאנו, מופיעה כאן בתפקיד עצמה. התוצאה היא מותחן שמעיד על עצמו בכל רגע "אמת דיברתי", ושמנציח רגע נדיר בחיי התקשורת, העיתון והכתבים: הרגע שבו עיתון יורד לדפוס ומשנה את העולם. סרט חובה.
