במקום סרט, שיעור היסטוריה של סקורסזי
במקום סרט, שיעור היסטוריה של סקורסזי
ההפקה המרשימה של "רוצחי פרח הירח", המערבון החדש של הבמאי הוותיק בכיכובם של דה נירו ודיקפריו, מביאה למסך סיפור אמיתי מדהים. חבל שהוא מוגש באופן שטחי ואיטי, ובעיקר דידקטי ונרתע מכל אמביוולנטיות מוסרית
רוב הבמאים, בהגיעם לגבורות, מאיטים את הקצב ועושים סרטים קטנים וקאמריים יותר. אבל לא מרטין סקורסזי, שבגיל 81 נראה שסרטיו רק הופכים גדולים, שאפתניים וארוכים מאי פעם. אלא שלמראה סרטו החדש הם לאו דווקא נהיים טובים יותר. ההפקה הענקית והמרהיבה של "רוצחי פרח הירח" מסתירה מאחוריה סרט רדוד וברור מאליו. להבדיל מארבע השעות וחצי הארוכות והמוצדקות של "האירי", סרטו הקודם, שלוש השעות וחצי של סרטו החדש נראות כמו גחמת אגו ואיבוד שליטה עלילתי. הסרט מספר סיפור היסטורי אמיתי מדהים אומנם, ומקומם למדי, וחשוב שיסופר, אבל הוא מחזיק פסקת טקסט אחת שנפרסת על פי 200 דקות לא מוצדקות.
בתחילת המאה ה־20 לשבט האוסייג' בדרום־מערב ארצות הברית קרה נס: נפט פרץ מהאדמה שלהם, והפך את בני השבט בן לילה לעשירים. מאותו רגע הם גם הפכו לטרף עבור אנשי עסקים לבנים שחמדו את אדמתם, ולא היססו להתחיל לרצוח אותם בזה אחר זה. אחד מהם הוא וויליאם הייל (רוברט דה נירו), מגדל בקר מקומי, שמציג את עצמו כפילנתרופ העיירה פיירפקס בשמורה האינדיאנית, אבל למעשה זומם איך להשתלט על זכויות האדמה והקידוח של שכניו.
הסיפור מתחיל עם הגעתו לעיירה של ארנסט (ליאונרדו דיקפריו), האחיין של וויליאם, חייל משוחרר ממלחמת העולם הראשונה, שמגיע לחפש עבודה אצל דוד שלו, מתאהב במולי, אחת הנשים מבנות שבט האוסייג' (לילי גלדסטון), ונסחף לתוך עסקי הפשע והרצח של דודו. וכך, שתי הדמויות הראשיות בסרט הן של טיפש צעיר ומנוול מבוגר. האחד רק חומד ורוצח, והשני אטום מדי להבין מה קורה סביבו, ואיך הוא לא רק שותף לפשע, אלא גם כורה לעצמו את הבור בתור קורבן עתידי. מה שמתחיל כמו ואריאציה אפשרית ל"זה ייגמר בדם", אופרה מערבונית מלאת תנופה על שורשי תאוות הבצע והכוח האמריקאית, הופך מהר מאוד לסרט רווי אלימות, איטי ונטול מתח, רצף רפיטטיבי של פשעים המלווים במבטו המיתמם של דה נירו (המימיקה של דיקפריו, שמחזיק את פניו בדיוק כמו אלה של דה נירו, ממש מהסצנה הראשונה, ומראה דמיון פיזי מפתיע ביניהם, היא הישג המשחק המשמעותי בסרט).
הסרט משנה הילוך וכיוון כעבור שעתיים, כשלסיפור נכנסת דמותו של סוכן אף.בי.אי (ג'סי פלמונס), שמגיע לעיירה לחקור את מקרי הרצח, אחרי שמולי מגיעה עם משלחת מהשמורה לפגישה עם הנשיא קולידג' ומתחננת בפניו שישלח מישהו לחקור את מה שקורה שם. זו, למעשה, החקירה הראשונה שמנהל האף.בי.איי בראשות ג'יי. אדגר הובר, וזו הפרשה שהובילה להקמתו, אבל העובדה הזאת מסופרת באופן אגבי בסרט. חקירת הבולשת, והמשפט בעקבותיה, היו יכול להיות לב הסרט, ומרכז העניין בו, אלא שהוא למעשה ממחזר פעם נוספת את כל פרטי העלילה שכבר ראינו קודם. כך ש"רוצחי פרח הירח" — שעל התסריט שלו חתומים אריק רות וסקורסזי עצמו — הוא בראש ובראשונה פיאסקו תסריטאי. זה שיעור חשוב בהיסטוריה, וסקורסזי מעמיד כמה וכמה רגעים קולנועיים בעלי עוצמה, אבל הגשת הסיפור דידקטית ומבוהלת, נרתעת מכל רמז לאיזו אמביוולנטיות מוסרית.
סקורסזי לא מפחד להציב בסרטיו את הרעים בתור גיבורים — גנגסטרים, פסיכופטים וגברים פגומים הפכו לסימן ההיכר שלו. אבל הגיבורים שלו עשו דברים איומים מתוך איזשהו צו מצפוני מוסרי, שלא התחשב בחוק. הם היו חלק מעולם דארוויניסטי שחייב אותם להרוג כדי לשרוד. בסרט הזה, סקורסזי יוצר טקסט היסטורי מובן מאליו, שאולי היה מחדש משהו לו היה נעשה ב־1970, שמראה איך הלבנים שדדו את אדמת האינדיאנים, מתוך בצע כסף וגזענות, ואיך עיירה שלמה שיתפה פעולה עם הפשעים האלה. האף.בי.איי, באופן משונה אצל סקורסזי שסרטיו מבטאים בדרך כלל חשדנות כלפי הממסד, הופך כאן לגיבור המושיע.
ואחרי כל זה, סצנת הסיום ראויה לציון לשבח. כשהסרט יגיע בסוף דצמבר לשירות הסטרימינג אפל TV (שמימנה אותו), צפו רק בה ותחסכו לכם את הסרט כולו: האפילוג מציג איך פרשת רצח בני שבט האוסייג' הופך לתסכית רדיו של סדרת פשע אמיתי בשנות החמישים, איך טרגדיה אנושית הופכת לבידור, ואיך הבידור הופך לסרט קולנוע. זה סגיר פקחי ויפה, אחרית דבר לסיפור, אבל אלה ארבע דקות יפות שחותמות 200 דקות מתסכלות.
הסרט מוקדש לזכרו של רובי רוברטסון, שהמוזיקה הנפלאה שלו מלווה את הסרט, ומעניקה לו את הדופק שלו (אמו של רוברטסון היתה ממוצא אינדיאני כך שהסרט בוודאי היה קרוב ללבו). זהו שיתוף הפעולה העשירי של סקורסזי עם רוברטסון - שהתחיל כשסקורסזי ביים את סרט ההופעה של הבאנד, להקתו של רוברטסון. לפני חודשיים הוא הלך לעולמו. המוזיקה מחלחלת גם לליהוק - הזמרים ג'ייסון איזבל וסטרג'יל סימפסון מופיעים בסרט בתפקידים לא מינוריים בכלל. ואחרי כל זה, הוא עדיין סרט מאכזב, שמוותר על קולנוע לטובת שיעור היסטוריה שהוא כמו נזיפה באמריקה.
