"ניאד" - סרט על בדידותה של שחיינית למרחקים ארוכים
"ניאד" - סרט על בדידותה של שחיינית למרחקים ארוכים
ב"ניאד" (נטפליקס) אנט בנינג מגלמת את השחיינית האמיתית דיאנה ניאד, שבגיל 60 החליטה לשחות מקובה לפלורידה. התוצאה מעוררת השראה ומדכדכת בו־זמנית
לדיאנה ניאד, שחיינית למרחקים ארוכים, היתה שיטה משלה להכניס את עצמה לקצב ולריכוז בשעות השחייה האינסופיות שלה: היא היתה שרה לעצמה שירים. הם היו חייבים להיות בקצב ארבעה רבעים, שיסתנכרנו לקצב החתירה שלה, והיא ידעה כמה פעמים עליה לזמזם בראש את אותו שיר כדי להעביר את השעות שלפניה בים הפתוח. זה אומר שהסרט על חייה היה צריך להיות כזה שמוצף כולו במוזיקה, להכניס אותנו לראש ולמקצב שלה. אבל חוץ מ"צלילי השקט" של סיימון וגרפונקל בפתיחה ושירים של קרוסבי, סטילס ונאש וניל יאנג בהמשך, הסרט "ניאד" ("Nyad"), שעלה השבוע בנטפליקס, מתקמצן משום מה על המוזיקה שהיתה פסקול חייה של הגיבורה.
צמד הבמאים הנשואים אליזבת צ'אי וסרלהי וג'ימי צ'ין, שזכו לתהילה על סרטי תעודה (ראו מסגרת), מביימים כאן סרט עלילתי ראשון. כמו בסרטי התעודה, גם כאן הם עוסקים בספורטאי אקסטרים. אך בניגוד לרוב סרטי הספורט, שמציגים גיבור מנבחרת אחת ומולו אנטגוניסט מהקבוצה שממול, סרטיהם של וסרלהי וצ'ין נטולי אנטגוניסטים, ולכן הם יותר קרובים לסרטי הישרדות מאשר לסרטי ספורט. האויב היחיד של הגיבורה הוא הגיבורה עצמה, שמנסה לאתגר את עצמה מול עצמה בשבירת שיאים של מאמץ גופני ומנטלי.
ב־1979 הכריזה ניאד שהיא תשחה במשך 60 שעות רצופות את 160 הקילומטרים שמפרידים בין קובה לפלורידה, אך היא נכשלה במשימתה ופרשה מעולם השחייה המרתונית, שבו היא שברה כל שיא אפשרי של שחייה למרחקים עצומים, חוץ מאת זה שהיה משאת נפשה. עלילת הסרט מתחילה 32 שנה לאחר מכן, ב־2010, כשניאד — טיפוס מחוספס, נרגן ואנטי־סוציאלי — חוגגת יום הולדת 60 ומחליטה להגשים את חלומה הישן ולשבור את השיא שחמק ממנה.
אנט בנינג בת ה־65 נבחרה לגלם את דמותה של ניאד בסרט, ואפשר להמר כבר שתהיה מועמדת לאוסקר על כך. ולו בזכות הטרנספורמציה הגופנית המדהימה שעברה כדי לשוות לעצמה גוף שכולו מסת שריר ועור צרוב שמש. ג'ודי פוסטר מגלמת את מי שהיתה בת הזוג לרגע של ניאד ואז הפכה לחברתה הטובה ביותר ולמאמנת שלה.
בזמן שניאד שוחה שעות ונכנסת לטראנס שלה, ולהזיות שנובעות מהמאמץ, הסרט מציץ לתוך הפלאשבקים שלה, בין היתר לילדותה עם אב קפדן ולמאמן שאנס אותה. זיכרונותיה מנסים לספק איזושהי תשובה נפשית לרצון שלה לעשות את הבלתי אפשרי. ובעיקר נדמה שיותר משהיא רוצה לשחות אל ההישג ההיסטורי, היא רוצה לברוח מכל מה שנמצא על אדמה יבשה, בעיקר הגברים ששברו את רוחה, ולשחות מהם לנצח. יש בחלום שלה לשחות נגד זרמי האוקיינוס שילוב יוצא דופן בין משאלת מוות ובין רצון אימתני לשרוד, לחיות עד הקצה, לנצח את כל מי שאמר לה שהיא לא יכולה. זו דמות שמצליחה לעשות דברים בלתי אפשריים, וככזאת היא אמורה להיות מעוררת השראה, דמות שמוכיחה שאסור לוותר לעולם ושהכל בר השגה, אבל בסרט הזה, שמציג באופן בוטה ומפרך את הממד הפיזי הברוטלי של השחייה למרחקים, יש בדמות הזו גם משהו טראגי. כי מי שרוצה להיות בלב ים, היא מי שלא באמת מצליחה לשרוד בין בני אדם.
עוד שתי המלצות על הדרך: סרטי התעודה של וסרהלי וצ'ין
"סולו חופשי" (2018) || דיסני+. אחד מסרטי התעודה המדהימים שנעשו, שזיכה את וסרלהי וצ'ין באוסקר. אלכס הונולד הוא מטפס צוקים, שיוצא לטפס על צלע אנכית של אחד הסלעים והגבוהים והתלולים בפארק יוסמטי. סביבו עמיתיו לספורט האקסטרים הזה נופלים למותם, ואלכס צריך להחזיק חזק בציפורניים כדי לא ליפול. צ'ין, השותף לבימוי, הוא בעצמו מטפס הרים מדופלם, וזה לא רק סיפורו של הונולד המשוגע על הסלע, אלא גם המסע המטורף של הבמאי, שצריך להיות שם לצדו ולהתסכן כמעט כמו מושא התיעוד שלו. זה כמו "משימה בלתי אפשרית", אבל באמת ועם סכנת מוות. התוצאה היא סרט מורט עצבים, שהוא אחד מסרטי האקשן והמתח הטובים שנעשו אי פעם.
"החילוץ" (2021) || דיסני+. סרט תעודה שהוא בעצם סרט אימה. גם כאן וסרלהי וצ'ין מתמקדים באנשים שעוסקים בספורט אקסטרים, אבל הפעם הם משתמשים בכישורים שלהם כדי להציל חיים, ובאופן ספציפי אלה הצוללנים שחילצו את 13 הנערים שנתקעו במערה בתאילנד בזמן השטפונות שהציפו אותה ב־2018. חומרי הארכיון עוצרי נשימה והשחזורים מוציאים את האוויר מהריאות. רון הווארד ביים שנה אחר כך סרט עלילתי מוצלח על אותו סיפור ("שלושה עשר חיים"), ובנטפליקס עלתה גם המיני־סדרה "Thai Cave Rescue", שמספרת את הסיפור מצדם של הנערים הלכודים והמאמן שלהם — אבל הסרט התיעודי של וסרלהי וצ'ין הוא יצירת המופת האמיתית.
