החצאית ללוחמה בטרור: "בגדים הם סוג של שריון"
החצאית ללוחמה בטרור: "בגדים הם סוג של שריון"
הדסקיות, הסרטים הצהובים והתליונים שכולנו עונדים הם הרבה יותר מהצהרה אופנתית. הבגדים שאנו עוטים בעת מלחמה מגדירים אותנו כחברה, מבטאים את חוסננו "ויש להם אפילו יכולת תרפויטית", קובעת חוקרת הפסיכולוגיה של הלבוש ד"ר טלי סטולובי. כן, לפעמים מגן דוד באמת מגן עלינו
לא מזמן התראיינה ירדן רומן גת לתוכנית האמריקאית "60 דקות" וסיפרה על החוויה הקשה שלה בשבי חמאס. בין השאר, סיפרה כי שוביה נתנו לה ללבוש חיג'אב שכיסה את גופה. "היתה לי תחושה חזקה שהבד הזה הוא ההגנה היחידה שלי", אמרה, "גם אם זה לא באמת אפקטיבי, זה היה הדבר היחיד שהיה לי".
בגדים ואופנה מחוברים לחיים, לפסיכולוגיה, לחברה ולתרבות שלנו. ההיסטוריה מלמדת שגם בעתות מלחמה, במצבים קשים מנשוא, נשים וגברים לבשו בגדים שגרמו להם להרגיש חזקים, והיו בעבורם סמל לחוסן.
לדברי ד"ר טלי סטולובי, חוקרת הפסיכולוגיה של הלבוש, שמנהלת מאז פרוץ המלחמה דיון נרחב בנושא בקבוצת הפייסבוק שלה, "סטיילינג תרפי", אופנה היא שפה חברתית, שמחזיקה אותנו כקבוצה ועוזרת לנו לתקשר, על כמה וכמה בעתות מלחמה, להתחבר ולהביע סולידריות.
כאלה הן למשל הדסקיות שמפיץ מטה המשפחות להחזרת החטופים והנעדרים שעליהן חרוט המשפט בעברית "הלב שלנו שבוי בעזה" ובאנגלית "Bring them home now" (באתר המטה חנות שלמה של פריטים הכוללת חולצות, סווטשירטים, כובעים, צמידים, סיכות, מטריות ועוד). או, למשל, הצמידים והסרטים הצהובים, שהפיץ המטה "שמקורם", מספרת סטולובי, "במלחמת האזרחים באמריקה. נשים שחיכו לאהוביהן שנלחמו ענדו את הצמידים הצהובים לאות המתנה".
סטולובי גם רואה עדות בלבוש לאירועי 7 באוקטובר, בחולצות הטי שאנחנו לובשים עכשיו: חולצות שעליהן תמונות החטופים, או חולצות המתעדות התכתבות בווטסאפ מאותה שבת וחולצות שנושאות אמירות פוליטיות. "אנשים לא סתם לובשים את החולצות האלה - זו עוד דרך לעיבוד רגשי של החוויה שלהם". וכך גם קעקועים, שהם למעשה "הלבשה של הגוף כחלק מתהליך רגשי של שינוי ועיבוד אירוע טראומטי".
סמל לחיים קודמים
חלק מהגל הזה הוא שרשרות מגן דוד, חי ותליוני מפת ארץ ישראל שצצו פתאום (בהם גם תליונים של ארץ ישראל השלמה, השנויים במחלוקת מבחינה פוליטית). בכל אלו רואה סטולובי ביטוי לחיבור למסורת וניסיון לשאוב כוח ממנה. לדברי מעצבת התכשיטים שני יעקובי, אכן יש באחרונה ביקוש גדול מאוד לתליוני חי ומגן דוד, בארץ ובחו"ל.
"יש בבגדים משהו שנוסך בנו תחושת ביטחון", מסבירה סטולובי. "אני מתבוננת במה שנשים בוחרות ללבוש או לא ללבוש. הדבר הזה שנראה לנו פשוט ויומיומי הוא חלק מהותי מהמכלול שמגדיר מה שלומי עכשיו. הבגדים מספרים מה מצבי, יכולים לעזור לי עם זה, להשפיע עליי ועל הסביבה שרואה אותי. בגדים הם סוג של שריון. הם נותנים הגנה פסיכולוגית, וגם תחושה של חירות - כשאני בוחרת מה ללבוש".
מכיוון שבגדים הם סמל, לעתים השימוש בהם הוא שקרי ומתעתע במכוון. "מי מלביש את החטופים?”, תהתה סטולובי בפוסט שהעלתה בשבוע השחרור. "האם התלבושת היא חלק מטקס מעבר בחסות הצלב האדום או שהיא חלק מהכנה שנעשית בשבי, הכנה שבאה עם הוראות מדויקות מתי לנפנף למצלמות?”, בהתייחסה לתמונתן של שרון אלוני קוניו, מיקה אנגל והבנות אמה ויולי קוניו ששוחררו בחליפות ורודות. היא אומרת כי החליפות הללו בצבעים החיים, העזים מצד אחד והרכים מצד שני - הן שקר ברוטלי. "הלבוש הזה היה חלק מהצגה. הצגת אימים. הם מייצגים אשליה שהחטופות בסדר. שנעים ונוח להן, שהתייחסו אליהן כמו אל בני אדם, שאלה בגדים שעטו מתוך בחירה - ובתלבושות הללו לא היה דבר מכל זה".
בהקשר זה, היא מתעכבת על המפונות שמצאו עצמן ללא ארון הבגדים שלהן, והבגד שאבד להן מסמל את החיים הקודמים שבהם היתה להן תחושה של תפקוד ומסוגלות. לא מזמן, היא מספרת, מישהי העלתה פוסט בקהילה על כמיהה לחצאית שהיתה לה. "אני ראיתי בחצאית הזאת גילום של כל החיים הקודמים שלה. זו העוצמה התרפויטית של בגדים. להתלבש לאו דווקא כדי להרגיש אופנתית אלא כדי להתקרב לעצמך, לתפקד, להיזכר גם במי שהיינו בתקופות אחרות".
בגדים הם לפעמים מכשיר הגנה מתקדם. לדברי משפענית האופנה מעיין מילס, "בשבילי הבגד הוא במידה מסוימת סוג של נשק, שאני משתמשת בו כדי לספר את עצמי ולהיות עצמי. אופנה מאפשרת פרספקטיבה, וברגע שאני מתייחסת לבגד כאל הצהרה ונקודת מבט, אפשר לדבר על כל דבר - מאירועים פוליטיים, ותרבות ועד רגשות, אירועים אישיים ואפילו טראומה. מה שאני בוחרת ללבוש, או טרנדים שרציתי להצביע עליהם, הם בסיס לשיח לכל דבר".
מילס, שלא מהססת להעביר ביקורת, גם פוליטית, בצד פוסטים אופנתיים שהיא מעלה לכ־12 אלף העוקבים שלה באינסטגרם - מסתייגת מניצול ציני של המצב, למשל מה שהיא מכנה "שמלות המלחמה". בין השאר, היא מצביעה על הבגד שלבשה נטלי דדון בצעדה בברלין לא מכבר: מכנסיים לבנים עם הלוגו של זק"א וכתמי דם וחלק עליון מכוסה דם בעיצוב צמד המעצבים ינקי ונטף. "ברור שהכוונות טובות, אבל כשלוקחים את הרעיון ומתרגמים אותו לבגד, התוצאה היא וולגרית. זה שולל מאופנה את האיכות האמיתית שלה ואת היכולת להעביר מסרים והופך את המדיום הזה לפשטני. בתור משפיענית זה דבר אחד להיות פופולרי ואחר להיות בעל השפעה. אני מעדיפה להיות פחות פופולרית בגלל דעותיי ויותר להשפיע על אנשים בכוחי".
בתוך כך ישנה גם תחושת האשמה שבמעשה ההתלבשות, ההתקשטות והעיסוק באופנה בימים כאלו. מאז 7 באוקטובר הרבה מהפוסטים בקהילה של סטולובי עוסקים בשאלה איך ראוי להתלבש עכשיו. "לבוש ואיפור מעוררים תחושה של חיות ואפילו תשוקה לחיים וליצירתיות. ויש בכך דו־משמעות כעת: מצד אחד זה מחיה ותרפויטי ואנשים זקוקים לזה; מצד שני הידיעה שאנחנו במלחמה ויש חטופים מגבילה את התחושה הזאת ומעוררת שאלות של מוסר". אבל לדבריה, כשיש הרגשה ש"אסור" לך להתלבש, הפתח לריפוי מצטמצם.
מילס מצדה לא מרגישה אשמה. "אופנה מתקיימת במלחמה. אנשים צריכים להתלבש כל בוקר, להסתכל במראה, לצאת החוצה ולספר את עצמם לעולם. יש בזה גם מרכיב מחזק, איפה שיש אופנה יש תקווה: יש בנו מחשבות על החיים, תשוקה אליהם". מה שצריך, היא מסכמת, הוא לקום כל בוקר, להתלבש ולנסות ולהסתכל קדימה. "אני מנסה להמשיך לעשות את מה שעשיתי לפני 7 באוקטובר בנסיבות הקיימות, כמובן, ולא לתת לטרור לנצח אותנו גם במקומות האישיים שלנו. זה איזון עדין".
