"פתאום הייתי באותו חדר עם הכלב שתקף את אבי"
"פתאום הייתי באותו חדר עם הכלב שתקף את אבי"
כשהיה נער בן 15 במחנה סוביבור עונה דב פרייברג בידי קצין אס.אס עם כלב סן ברנרד אימתני. עתה מציגה בתערוכה האמנית יעל עצמוני דמויות מפורצלן של אותו כלב שתקף את אביה, כחלק מדיאלוג מתמשך עם הצלקות הנפשיות והגופניות שנטבעו בו, וגם בה. "רציתי לשאול מי פה הכלב בעצם? וכך לבחון את מידת האדם שבנו ביחס אליו"
יריעות פורצלן, המושכות את העין בסטודיו הפסטורלי של הקדרית והפסלת יעל עצמוני, לא מסגירות במבט ראשון את הסיפור שמאחוריהן — כולן חלק מפרויקט גדול שלה שהחל עוד ב־2012 "שרטוטי שכחה" ובו היא מייצרת בפורצלן מפות של מחנה ההשמדה סוביבור, שבו שהה אביה, דב פרייברג, אז כבן 15, במשך כשנתיים. יופיין של העבודות עומד בסתירה לסיפור הזוועה שהן מספרות והתחוללו באתר שהיא ממפה. העין ממשיכה לשוטט, בניסיון לתפוס את הבלתי נתפס.
בפינה אחרת בסטודיו המבט מתעכב על סדרת ראשים של כלב גדול, תמים לכאורה, חלקם מונחים על אדן החלון שממנו נשקף אביב מלבלב. זה הכלב שתקפו את אביה בעת שהיה אסיר במחנה. את הכלבים הראשונים יצרה כבר לפני כעשור וכמו למפות היא חוזרת אליהם, ממשיכה לחקור, לחפור בפצע, להתכתב דרכם עם אביה שמת ב־2008.
בימים אלה מוצגת עבודה של עצמוני, "פעם הייתי כלב", בביאנלה לאמנויות ולעיצוב במוזיאון ארץ ישראל העוסקת כולה בנושא "מהי מידת האדם?". אלה חמישה ראשים של כלב סן ברנרד, שמוכר ככלב בעל מזג טוב ומציל חיים בהרים מושלגים, אבל זה של עצמוני אולף להיות רוצח — והם מייצגים את הזיכרון של אביה מהשומרים במחנה סוביבור והכלב ששימש אותם להתעללות אכזרית באסירים. נוכחותם שקטה אך צועקת — כמו מחדדת את השאלה שאוצרי הביאנלה (אנריאטה אליעזר ברונר, ניר הרמט ותומר ספיר) מציגים בנוגע למידת האדם ביחס לסביבתו, ומעוררת מחשבות מטרידות על ימינו אלה.
"הכלב הזה היה של קצין האס.אס הסאדיסט קורט פרנץ מטרבלינקה, שיחד עם עמיתו פאול גרוט מסוביבור עינה כך אסירים", מספרת עצמוני ראש המחלקה לעיצוב קרמי וזכוכית בבצלאל , אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים. "הכלב היה מציית לפקודה: 'אדם – תפוס את הכלב'. כלומר הכלב נקרא 'אדם' והאדם נקרא 'כלב'". פרייברג העיד על קורותיו בשואה במשפטי אייכמן ודמיאניוק. בספרו "שריד מסוביבור" כתב: "יום אחד בא אלינו פאול גרוט עם כלב זה. מדי פעם שיסה את הכלב במישהו. 'מנץ, פס דם הונט' (אדם — תפוס את הכלב), היה מצווה. פאול השתעשע בנו. לעתים רק הניח לכלב לנעוץ את שיניו ואז היה מסיגו לאחור, לעתים היה מניח לכלב לשסע את קורבנו כאוות נפשו".
עצמוני מודה שלא דיברה הרבה עם אביה על הכלב. היו לו צלקות בגוף שהיה לו קשה לדבר עליהן אך בהרצאות שלו הוא סיפר על זוועות, על מצבי קצה של הטירוף של המקום. זה נושא כאוב אצלי, כי כילדה כל הזמן הייתי מביאה כלבים הביתה. ואבא תמיד אמר לי: 'יעל, תני את האהבה שלך לאנשים, לא לחיות'. רק במשך השנים הבנתי מה הוא אמר ומה הסימנים על הגוף שלו".
1 צפייה בגלריה
האמנית יעל עצמוני עם פסל של הכלב שתקף את אביה. "כילדה כל הזמן הייתי מביאה כלבים הביתה. ואבא תמיד אמר לי: 'יעל, תני את האהבה שלך לאנשים, לא לחיות'"
(צילום: יובל חן)
הסימנים טבועים גם בראשי הכלבים שהיא יוצרת. זו אולי דרכה לקיים דיאלוג עם אביה. עצמוני מספרת שבכלל רצתה לקרוא לעבודה בבינאלה בשם "כלב בן כלב". "רציתי להתמקד גם בעניין הבין־דורי וגם בקללה הזאת, מי פה הכלב בעצם? חשבתי לעסוק בנושא גם מתוך הקשר של להיות הבת של, ובעצם כך לבחון את מידת האדם, בהתאם ליחס שלנו לכלב". עצמוני אומרת כי הרקע הבן־דורי מחייב לשקול את הדברים בהתאם לסיפור האישי, "ואז מגיעה מחשבה על אנושיות וכבוד האדם, כבוד החיה, מידת האדם.
“גם ביחס לאיום הסמלי שהוא נושא כלפי אדם אחר, כלפי עם אחר — שזה איום הכי רלבנטי היום: איך קרה שנהיינו עם שולט ואין לנו קו אדום? ומה קורה כשהפרמטר הקובע הוא פחד, כוח, דיכוי, או השפלה. כשאנחנו מאבדים את מידת האדם ולא לומדים ממה שלמדנו על בשרנו, על גופנו, בצלקות שלנו ובשריטות שלנו, בפצעי הנפש שלנו — זה הדבר הכי נורא. אני לא מסכימה עם הנפנוף בשואה בכל הזדמנות. השואה היא דבר נורא שקרה לנו אבל גם דבר שצריך ללמוד ממנו — אסור שזה יקרה לאף אדם, לאף עם, אף פעם. אני תמיד אומרת לסטודנטים שלי: 'אתם לא סתם בבצלאל. אתם פה כדי ללמוד להביע את הדעה שלכם, תהיה אשר תהיה. צריך להביע את דעתכם ולשמור על הזכויות שלכם כנשים, כמיעוטים’".
לפני שנים, כשעצמוני החליטה לעבוד על דמות הכלב, היא מספרת, הורידה תחילה צילומים שלו מהאינטרנט. "פתאום אני והכלב שתקף את אבי יושבים באותו חדר, לא האמנתי שזה קורה. ואחרי ההתמודדות עם השהייה באותו חדר, באה ההבנה של האילוף הנוראי שלו. זה לא טבע החיה לתקוף לשם עינוי. טבעה של החיה הוא לשרוד. טבע האדם, שאילף אותה להיות כזאת — הוא האכזרי. איך בני אדם יכולים לנהוג כך? לקח לי זמן להתחיל ולהחליט לעבוד רק על הראש שלו, תרתי משמע — גם הראש החיצוני וגם הראש הפנימי, גם ההתפתחות הגנטית שלו, כל מיני מצבים שלו".
בביאנלה כלב אחד עשוי מקרעי המפות הטיפוגרפיות שיוצרת עצמוני — "מרוט, שפוך, לוחמני שורד, כאוב וכואב". על ידו הכלב שברסן שחור, עיניו מכוסות ומה שנותר ממנו זו קסדת התקיפה שלו; מוחו הירוק מורעל מגזים; גולגולת כלב צהובה שאת הדנ"א שלה אי אפשר לקחת; ורסן מפורצלן של כלב טורף עם שרידי הנוזלים והתקיפות סביב הפתחים. בסטודיו, על המדף, מונחת גם העבודה "בית עם כלב צהוב גדול", שבה הבית מחזיק זיכרון כלבי גדול, זיכרון מגורד, מגולף בחומר. "זה מבצרו של האדם החי עם זיכרון הכלב הצהוב: הבית סגור, מבצר, אבל הזיכרון של הכלב מכתיב את ההתנהלות בו".
הזיכרון הזה ריחף מעל הבית שעצמוני גדלה בו, אבל זה לא היה בית של שתיקות, להפך. "באורח נס הבית שלנו היה בית שמח. בספרו אבא שלי מספר איך התפרקה המשפחה, איך אמא שלו נסעה לחפש את הגופה של אביו אחרי שהתברר לה שהרגו אותו, איך נמצאה באביב בדרך נס ואיך נסעה איתו ועם אחותו לקבור אותו. אמו הבריחה אותו מהגטו וכך ניצלו חייו. אמא שלי הייתה במחנה עבודה בסיביר. שניהם עלו לארץ באקסודוס ושם נפגשו. הם היו זוג שאהב את החיים. אני לא יודעת מאיפה האופטימיות".
הזיכרון החומרי של עצמוני הוא גם בעשרות אם לא מאות המפות שלה. "לסוביבור יש יותר מ־30 מיפויים. אף אחד לא יודע בדיוק מה הנכון. בזכות שני ארכיאולוגים שחופרים שם מ־2007 שהתחברתי אליהם, נסעתי לשם, חקרתי חפרתי, למדתי הכל. אפילו ישנה מפה מדויקת שאבי שרטט". אחרי שעשתה המון מפות, עלו במוחה אותן מפות מגולגלות, "כמו אלה שהיו בחדר גיאוגרפיה בבתי הספר”. “החלטתי לגלגל את המפות: הדפסתי אותן וגלגלתי בפורצלן כמו המפות ההן. את המפה הזאת אי אפשר לפתוח. הרעיון הוא שזה משהו כמוס, אפשר לשבור אותה אבל לא לפתוח. זה ביטא את התחושה שלי שאי אפשר לפתוח את הנושא הזה. בדיעבד הבנתי שזה רעיון נהדר לפעולה: לחקור משהו, לעבוד עליו, ואז לנקוט עמדה. לסגור את זה".
אבל נדמה שאי אפשר לסגור את זה באמת. העין ממשיכה לשוטט בסטודיו המרתק ומתעכבת על עכברים קטנים מפורצלן לבן. "ליד דכאו היה מפעל החרסינה 'אלאך', שייצר שכיות חמדה עבור האצולה הנאצית. בין השאר ייצרו שם עכברון בארבעה גדלים, ואני לא הצלחתי להבין איזה אדם ירצה דבר כזה בבית על המדף. יצרתי למעלה מ־100 עכברים כאלה והצגתי אותם. העבודה הזאת העוסקת בגנטיקה, בגנום הייתה הצלחה גדולה. מצד אחד תורת הגזע והשכפול הנוראי — ומצד שני תוך כדי השכפול נוצרים פגמים והם מעוררים חמלה".
