פיצוצים ונשיקות: ארבעה סרטים בכרטיס אחד
פיצוצים ונשיקות: ארבעה סרטים בכרטיס אחד
"הכפיל" מנסה להיות ארבעה סרטים בכרטיס אחד: אקשן, רצח, קומדיה רומנטית ופארודיה קולנועית. באופן מרשים הוא מצליח להצטיין בארבעתם. לכך תוסיפו את הכימיה הנהדרת בין ריאן גוסלינג לאמילי בלאנט
אם עדיין לא ראיתם את "הכפיל", דעו שאתם מפספסים את הסרט הכי כיפי בקולנוע כרגע. השבוע עדיין ניתן לתפוס אותו באולמות האיימקס, מחמם את המושבים עד בואו של "פיוריוסה" — הסרט שלו כולם מצפים הקיץ — בסוף השבוע הזה. מה שנחמד הוא ש"הכפיל" קצת נראה כמו פארודיה על אחורי הקלעים של צילומי "פיוריוסה" או "מקס הזועם". הוא מספר על סרט המצולם באוסטרליה והאפקטים והפעלולים שבו אכן מאוד מזכירים את אלה מ"מקס הזועם: כביש הזעם".
"הכפיל" מנסה להיות ארבעה סרטים בכרטיס אחד — סרט אקשן, תעלומת רצח, קומדיה רומנטית ופארודיה קולנועית — ובאופן מרשים ומפתיע למדי הוא מצליח להצטיין בארבעתם. זה עיבוד חופשי מאוד לסדרה "The Fall Guy" משנות ה־80 (חפשו את לי מייג'ורס, כוכב הסדרה ההיא, בתפקיד קטן בסצנת הקרדיטים בסוף הסרט). כאן ריאן גוסלינג מגלם פעלולן שמתאושש מפציעה ונקרא לחזור לעבודה על סט של סרט מדע בדיוני ענק בבימויה של אהובתו לשעבר (אמילי בלאנט). בהגיעו לסט, מתוך כוונה להחזיר אליו את האקסית, הוא מקבל משימה למצוא את כוכב הסרט שנעלם, רק כדי לגלות שמישהו בהפקה מנסה להפליל אותו ברצח שלא ביצע. עלילת הסרט, שאותה כתב דרו פירס ("איירון מן 3"), מבוססת על כך שהתרגום המילולי לשם האנגלי המקורי "Fall Guy" הוא גם "השעיר לעזאזל". כך שמסרט שבו הגיבור צריך לפצח תעלומה, הוא הופך לסרט במודל היצ'קוקי שבו הגיבור נרדף על לא עוול בכפו וצריך להוכיח את חפותו.
מעבר לכימיה הנהדרת בין גוסלינג לבלאנט, שבתוך סרט שטותי למדי מגלמים ברצינות ובחן זוג אוהבים־שונאים־אוהבים מחדש, "הכפיל" הוא סרט מלא בדיחות פנים־קולנועיות. חלקן ציטוטים מפורשים מסרטים אחרים (עם חיבה יתרה לסרטיו של מייקל מאן), וחלקן בדיחות מבוססות שפה קולנועית, כאלה שסטודנטים לקולנוע (ומבקרי קולנוע) ילקקו את האצבעות מהן, בדיחות על שוטים, קאטים וזוויות צילום. זה סרט שמצליח לענג גם מבקרי קולנוע סנובים וגם קהל שסתם רוצה מכות, פיצוצים או נשיקות. כולם מקבלים כאן משהו.
אבל האטרקציה העיקרית בסרט היא דיוויד ליץ', במאי שמזמן שמתי עליו עין, ועולה כאן מדרגה בדרך לקריירה מרשימה. "הכפיל", שליץ' קיבל כמשימה מוזמנת מאולפני יוניברסל, הוא למעשה סרט אישי עבורו. שכן ליץ' התחיל את דרכו בהוליווד ככפיל (הכפיל הקבוע של בראד פיט, מ"מועדון קרב" ועד "מר וגברת סמית"), השתדרג לבמאי צוות הצילום השני, אלה שאחראים לאקשן ולפעלולים, ואז הפך לבמאי ומפיק, יחד עם שותפו בראד סטאלסקי, בסדרת סרטי "ג'ון וויק", שהפכה לגן עדן לפעלולנים.
כבמאי לא כל סרטיו מוצלחים באותה מידה — "שואו והובס" היה אידיוטי; "רכבת הקליע" היה מפוספס; אבל "פצצה אטומית" וכעת "הכפיל" הם ממתקי קולנוע על קולנוע שנעשו עם הומור ועם טונות של הברקות קולנועיות, שמעידות שליץ' מצטיין כשנותנים לו לערוך מחוות לסרטים של אחרים.
בשנים האחרונות מתנהל קמפיין בהוליווד להוסיף לאוסקרים קטגוריה לפעלולנים (גילדת השחקנים כבר מעניקה להם פרס וליץ' זכה באחד כזה על "זהות אבודה", אחד מסרטי האקשן הטובים של המילניום הנוכחי). במידה רבה "הכפיל" מתפקד כמו סרט תעמולה מצוין בקמפיין להעלאת המודעות לתפקיד הפעלולנים על הסט. במציאות שבה עוסקים לא מעט בפעלולי מחשב ובינה מלאכותית, "הכפיל" מזכיר שבסופו של דבר יש גם אנשים בשר ודם שהתפקיד שלהם הוא לעשות את כל הדברים הכי מסוכנים בסרטים.
בשבוע שעבר, למשל, פורסם דבר מותו של טוני מקפאר, שהיה הכפיל של כריס פראט בסרטי "עולם היורה" ו"שומרי הגלקסיה". לא פורסם ממה הוא מת, אבל פעלולנים נותרו אנשי הצוות היחידים בעולם הקולנוע שנהרגים או נפצעים בעת מילוי תפקידם — מ"מהיר ועצבני", דרך "הארי פוטר" ועד "דדפול 2" (שביים ליץ'), פעלולנים נהרגו על הסט מסצנות שהשתבשו.
הוליווד אולי לא ששה להעניק להם פרסים, אולי כדי לא לעודד התנהגות פזיזה, או אולי כדי לא לחשוף את העובדה שהכוכבים לא באמת יודעים לעשות את מה שהדמויות שלהם יודעות לעשות — אבל "הכפיל" חוגג את העובדה שהשחקנים נהנים מפרסום והצלחה על חשבון הפעלולנים שלהם, שעושים להם את העבודה השחורה. סצנת הכותרות בסרט מציגה באופן אירוני שגם לגוסלינג, שמגלם פעלולן, היו למעשה חמישה פעלולנים נוספים שעשו עבורו את העבודה, והם נראים בדיוק כמוהו. וכך, בדיחה פנים־הוליוודית על מה שקורה בהפקות גדולות, מקבלת נפח רציני, ומצדיעה באהבה ובווירטואוזיות לחיילים האלמוניים של התעשייה.
