"רציתי לספר על המיתוסים שלי": ברברה סטרייסנד מגלה סודות בספר חדש
"רציתי לספר על המיתוסים שלי": ברברה סטרייסנד מגלה סודות בספר חדש
בגיל 81 מפרסמת הדיווה את האוטוביוגרפיה שלה כולם ציפו. על פני 970 עמודים היא מספרת על משברים ואגדות שנוצרו סביבה, כולל הרומנים עם ריאן אוניל ואנדרה אגאסי
מיליוני המעריצים של ברברה סטרייסנד בעולם חיכו שנים שזה יקרה, והנה לפני שבוע יצא לאור "My name is Barbara", הממואר של אגדת המוזיקה, התיאטרון והקולנוע בת ה־81, בהוצאת Penguin Random House. כשנשאלה השבוע בריאיון לגייל קינג ב־CBS מה היא מבקשת להעביר לקוראיה, השיבה: "אני רוצה שהם יידעו את האמת. אני אוהבת אמת. אחת הסיבות שכתבתי את הספר היא לדבר על המיתוסים שיש עליי". ל־BBC אמרה: "זו היתה הדרך היחידה לשלוט על החיים שלי. זו המורשת שלי. כתבתי את הסיפור שלי. אני לא צריכה יותר לעשות ראיונות אחרי שכתבתי אותו".
סטרייסנד, אגדה חיה, היא בין האמנים הבודדים שמחזיקים בתואר EGOT, כלומר זכתה בכל ארבעת הפרסים החשובים בתעשייה: אמי, גראמי, אוסקר וטוני. היא הזמרת הראשונה בהיסטוריה שהגיעה למקום הראשון במצעד המכירות בילבורד במשך שישה עשורים ברציפות כשהפעם הראשונה היתה עם האלבום "People" מ־1964.
היא מכרה מעל 150 מיליון אלבומים בעולם והונה מוערך בכ-430 מיליון דולר. סרט הקולנוע המוזיקלי "ינטל" (1983) הפך אותה לאשה הראשונה שכתבה, הפיקה, ביימה וכיכבה בסרט קולנוע גדול שאף זכה בפרס גלובוס הזהב. היא גם פילנתרופית ידועה, לוחמת למען זכויות אדם ומיעוטים ומארגנת ערבי התרמה לגופים שונים, בהם צה"ל.
בספר בן 970 העמודים (48 שעות האזנה בגרסת האודיו) מגוללת סטרייסנד היהודייה את סיפור חייה והקריירה יוצאת הדופן שלה, החל מההתבגרות בברוקלין, דרך הופעותיה הראשונות במועדוני לילה בניו יורק ועד להופעת הפריצה שלה במחזמר "מצחיקונת" על הבמה, והזכייה באוסקר על הגרסה הקולנועית.
הספר גלוי לב, מצחיק, דעתן ומקסים. היא מספרת על מאבקיה המוקדמים להיות שחקנית ועל המעבר לשירה כדי להתפרנס, הקלטת כמה מאלבומיה עטורי השבחים, שנות המאמץ הכרוכות ביצירת “ינטל”, הבימוי של "נסיך הגאות והשפל", החברות שלה עם מרלון ברנדו, מדלן אולברייט, וההגשמה שמצאה בנישואיה לשחקן ג'יימס ברולין.
בנוסף, סטרייסנד כותבת על החור הגדול שנפער בחייה כשאביה עמנואל נפטר כשהיתה קטנה. את אמה, שהתאלמנה בגיל 34, היא מתארת כאשה קרה ולא תומכת והכישרון שלה הוא שהציל אותה. היא כותבת: "ידעתי שיש לי קול טוב כבר בגיל 5. אני הייתי הילדה בלי האבא אבל עם הקול הטוב".
מהספר מתברר שהיא למדה עם אלוף העולם בשחמט בובי פישר בתיכון ("הוא לא היה מאוד ידידותי"), כשאמה ביקשה ממנה ללכת ללמוד קלדנות היא גידלה ציפורניים, היא סובלת מטינטון כרוני, התעקשה תמיד לשמור את שם משפחתה ואם זה היה תלוי בה, היו בספר פחות פרטים על מערכות היחסים שלה בעבר, בין השאר עם דון ג'ונסון, ריאן אוניל ואנדרה אגאסי, אבל העורך לחץ עליה לפתוח את הנושא.
הביקורות המפרגנות לא איחרו לבוא. ב"ניו יורק טיימס" נכתב כי "האשה שכתבה את הספר מחוברת לעצמה, ואוהבת להיות מה שהיא". ב"לוס אנג'לס טיימס" נכתב כי "הספר מפריך שמועות ומיתוסים אבל לא נמנע מסיפורי אהבה נוצצים, דרמות על הסט, ואנקדוטות על אי־הנוחות שלה מהתהילה", וסיכם כי זה "ספר מעשיר, מצחיק ומפתיע".
