"רק אם נשבור את הטאבו על השואה נבין את הבלתי נתפס"
"רק אם נשבור את הטאבו על השואה נבין את הבלתי נתפס"
הפרופסור לתיאטרון והשחקן גד קינר קיסינגר התעסק תמיד עם מוצאו הגרמני. עם צאת ספר שיריו החדש הוא מגדיר את עצמו כ"דור שני לשואה תרבותית", אך לא מפחד להתמודד איתה עם הומור שחור. "אחרי 7 באוקטובר יהיה לנו עוד יום שואה", הוא צופה, "אך כבר בטקס המשואות הוא נהפך לגרוטסקה"
במשך שנים חתם את שמו הפרופסור ואיש התיאטרון כגד קינר — אבל לפני כמה שנים הוסיף את שם משפחתו המקורי, קיסינגר (הוא אכן בן דוד רחוק של שר החוץ האמריקאי לשעבר הנרי קיסינג'ר). מדוע עשה את המהלך הזה אחורנית וצירף את שם המשפחה הישן? "זה התחיל מסיבה טכנית, הייתי צריך לחדש דרכון וזו היתה הזדמנות נאותה לעשות את השינוי", הוא מספר. "אבל הסיבה העמוקה יותר היא שמלאו 20 שנה למותו של אבי, והיה לי קשר עמוק אליו, לנשמה הגדולה שהיתה לו, גם במובן התרבותי".
קינר קיסינגר מגדיר את עצמו כ"דור שני לשואה תרבותית", שכן הוא חווה ביחד עם הוריו, שעלו לישראל מגרמניה עוד לפני מלחמת העולם השנייה, את שברון הלב הגדול שגרמה להם גרמניה.
בספר שיריו החדש "היונה משתוקקת למבול" (הוצאת כתב) הוא מתמודד עם החוויה הזאת, כך הוא כותב: "לפני הכניסה למקלחות/ ראיתי את אלוהים יושב בכיסא שלידי/ מתחנן על מחלפותיו. לא עזרו לו מכתבי/ ההמלצה שכתבו מעריצים בתפילותיהם/ לאורך מאות בשנים/ לא מכתב ההגנה של הצלב האדום/ לא הבולטין הלטיני של הפאפא ברומא./ שתי אבחות./ המחלפות נגזזו. אונו אבד./ כשהסטתי שוב את מבטי ימינה/ הוא כבר לא היה. הפך לשקוף./ עלה בעשן,/ ולא במעלות קדושים וטהורים./ רק הריח החמצמץ של השתן שהטיל/ מרוב פחד עוד עמד באויר".
קינר קיסינגר, בן 76, נולד בתל אביב. הוא למד בתיכון עירוני א', שם החל לשחק בחוג הדרמטי בבית הספר ובתיאטרון הנוער "שחרית". הוא שירת בלהקת גיסות השריון ובתיאטרון צה"ל, ולאחר השחרור הצטרף לקברט הסאטירי "את ואני והמלחמה הבאה" של חנוך לוין. הוא החל ללמוד תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובהמשך כיהן כפרופסור וכראש החוג. הוא שימש כדרמטורג בתיאטרון החאן, בקאמרי ובהבימה. את שיריו החל לפרסם כשהיה נער ב"מעריב לנוער". מאז פרסם שבעה ספרי שירה, ספרי עיון בנושאי תיאטרון, מחזות, תרגומי מחזות ותסכיתי רדיו. הוא גם שיחק בשורה ארוכה של תפקידי קולנוע, טלוויזיה ותיאטרון.
הוא מספר שהוריו "מייצגים במידה רבה סוג של שואה שממעטים לדבר עליה: השואה התרבותית. אבי ואמי לא עברו את מחנות הריכוז, אבל הם חוו את השבר מכאן. אמי הגיעה לארץ במרץ 1939, כמה חודשים לפני שהשערים נסגרו. סבי, אביה של אמי, היה ד"ר ועורך דין, אדם שבא מבית עני ומנע אוכל מפיו רק כדי שיוכל כל ערב לשבת במקום הכי גרוע באופרה. הוא היה אדם משכיל, טולרנטי עם השקפת עולם רחבה. וב־1935 הוא קיבל לפתע את המכתב המנומס שבא מלשכת עורכי הדין בחבל הסאר, שבו הוא התבקש ברוב טובו לגרש את עצמו מלשכת עורכי הדין כדי לחסוך מהאנשים הרגישים הללו את החרפה שבלגרש אותו בעצמם. בעקבות זאת לקה בהתמוטטות עצבים וכל מה שאני זוכר ממנו זה אדם שיושב כל חייו בכורסה עם מקטרת ומקשיב למוזיקה מהרדיו. בשבילו גרמניה לא היתה קיימת אחרי 1933".
אביו של קינר קיסינגר היה חייט ידוע בתל אביב. הוא עלה לישראל ב־1934, ממניעים ציוניים. "היתה לו השכלה פחות מאלמנטרית, אבל הוא הלך לכל הצגה. כילד עמדתי על ידו כשהתקלח ודיקלם את 'פאוסט' מהתחלה ועד הסוף. התרבות הגרמנית היתה ספוגה באנשים האלה באופן אינהרנטי, והם לא היו מוכנים להינתק ממנה. הם יצרו מובלעת תרבותית בין פרישמן לבן יהודה שטראסה. אנשים תמוהים שהסתובבו בחליפת שלושה חלקים בחמסין הכי נורא".
באחד משירי הספר החדש על "שפת אמי האסורה" קינר קיסינגר מתאר איך אמו פונה אליו בגרמנית ברחוב, והוא נושך אותה כדי שתפסיק. "זה מקרה אמיתי. הוריי לא יכלו להיפטר מהגרמנית. אחי ואני גדלנו על גרמנית. בבית ספר חשבתי שאני מדבר עברית כשדיברתי בעצם גרמנית. בכיתה ב' המורה החזירה לי חיבור עם סוגריים רחבים לאורך כל העמוד, וכתבה לי 'משפט ארוך מדי'. חשבתי בתחביר גרמני והמחלה הזאת מלווה אותי עד היום".
באיזה מובן אתה סוחב איתך את השואה התרבותית הזאת?
"השואה התרבותית קרתה כי האנשים האלה, שהיו מעורים בחברה הגרמנית, ניתקו פתאום מחבל הטבור שלהם. הם נשאו את הקרע הזה והורישו אותו לילדיהם. היו יקים שהלכו להתיישבות העובדת ולא רצו לדבר מילה גרמנית. והיו אחרים שהקימו מובלעות בירושלים, חיפה ותל אביב. נגיד קפה מרסנד ברחוב בן יהודה בתל אביב, שבו האודים המוצלים היו יושבים ומתגעגעים לאלכסנדרפלאץ ולכל הפלאצים, וגם לאומשלגפלאץ. בארץ לא קיבלו אותם. הם הקימו את האקדמיה ואת התעשייה, אבל חברתית הם לא התקבלו".
בהרבה מספרי השירה שלו מופיעים שירים המתייחסים לשואה, ויש בהם ממד אירוני וגרוטסקי. את המקור לראייה הגרוטסקית שלו את השואה הוא מזהה בסיפורים שסיפרה לו סבתו לפני השינה: סיפורי האחים גרים, הגרסה הלא־מצונזרת. "סבתי מצד אבא היתה אשה מסורתית מתוקה שלא יכלה לפגוע בזבוב, אבל היא היתה מושיבה אותי על הברכיים בגיל 5 ומספרת לי את סיפורי האחים גרים המצמררים. היה שם רוע במובן האכזרי והגרוטסקי ביותר. אבל זה חלק מהתרבות הגרמנית.
"יש מחזאי שאני מאוד אוהב, ג'ורג' טבורי, שאמר שאם לא נלמד להתייחס לשואה מנקודת מבט אירונית וגרוטסקית, אפשר להצית שוב את הכבשנים באושוויץ. כלומר צריך לשבור את הטאבו על השואה, רק ככה אפשר להבין את הדבר הבלתי נתפס. יש לו מחזה שנקרא 'מיין קאמפף' שמתרחש בבית תמחוי בווינה: יהודי קטן מגדל את היטלר להיות מי שהוא. הפרדוקס הזה של זוועה והומור סרקסטי — בארץ זה אולי טאבו, אבל התערובת הזאת מובנית בתוכי. סוג של הומור שחור".
את ספרו החדש הקדיש קינר קיסינגר לקורבנות 7 באוקטובר, והוא כלל בו שיר שנקרא "שיר הרעים 7.10.2023": "החמאס ירה בהם מלפנים./ המדינה ירתה בהם בגב.// הסתבר שאין צורך בבורות/ כמו בפונאר או בבאבי יאר./ גם במישור פתוח אפשר לרצוח יהודים. ואפילו בלי להפשיט אותם./ הם ממילא חצי ערומים".
"כתבתי את השיר הזה שלושה ימים אחרי הטבח", הוא מספר. "והנה, מה קורה אצלנו עכשיו לקראת טקס הדלקת המשואות של מירי רגב? גרוטסקה מוחלטת — עם רקדנים שמדלגים בין עצים בנובה, זו גרסה מעוותת לחלוטין למה שקרה. אנחנו מתים על השואה, על תחושת הקורבנות, ומעכשיו יהיה לנו עוד יום שואה. נכון שאחד האמצעים לטפל בהלם זה טיפול שמרפא מחלה באמצעות המחלה, אבל במקרה הזה זה יותר פאשיזציה של השואה, אסתטיזציה של השואה".
בימים אלה מופיע קינר קיסינגר ביחד עם פרופ' שמעון לוי ופרופ' שולמית לב־אלג'ם במופע "הצלליות של אופליה" (בתיאטרון תמונע ב־15 במאי ובבית מזיא ב־23 במאי). זה מופע שמתבסס על סיפור של מיכאל אנדה, ועליו נשזרים טקסטים תרפויטיים של הרולד פינטר, סמואל בקט, שירים של קינר ושל יעל גלוברמן וקטע מתפילת פולסא דנורא מימי הביניים.
בסוף החודש ייצא בגרמניה מבחר שירים שלך בתרגום לגרמנית, זה אקט של סגירת מעגל?
"אין מה לעשות, אני קשור בתרבות הגרמנית. כשהייתי בגיל העשרה והוריי נסעו בפולקסווגן לא רציתי עסק עם שום דבר גרמני. 15 שנה אחרי זה חבר אמר לי: 'איזה טיפש אתה, בן להורים גרמנים, עם אזרחות גרמנית, אתה יכול לקבל מילגות'. אז נסעתי לעשות דוקטורט בעיר קונסטנץ בדרום גרמניה. אחד המרצים שלי, פרופ' דאוס, מיד כשראיתי אותו חשדתי שמשהו בעבר שלו מסריח. התברר לי שהוא היה אחד הגרועים באנשי האס.אס שהרגו יהודים, והאוניברסיטה ניסתה לטשטש את זה. לא הבנתי למה קיבלתי אצלו 100 בכל המטלות. בערב אחר ישבתי בארוחה אצל מרצה מלווה, וכשהוא השתכר, הוא התחיל לספר זיכרונות מהוורמאכט. רציתי לברוח חזרה לארץ. למחרת בבוקר קמתי, יצאתי לרחוב, ופתאום הרגשתי בבית. זו שפה שאני מכיר, נימוסים, אנשים נחמדים".
היום כבר יש מושבה ישראלית גדולה בברלין.
"נכון, אבל כמו שניו יורק היא לא אמריקה, ברלין היא לא גרמניה. זו עיר קוסמופוליטית תרבותית פתוחה שמחפשת דברים חדשים ושונים. מקבלים שם את הישראלים בצורה שבארץ לא תמיד מוכנים לקבל אותם. וכל זיכרונות העבר קיימים, אבל הם לא בחזית. אני למדתי במינכן בבוואריה, שם האנטישמיות כבדה. יותר כבדה ממנה — זה רק באוסטריה".
גם היום, בשבר הגדול, אין לך פנטזיה לגור בגרמניה?
"לא. ישראל זאת הארץ שלי, עברית היא השפה שלי. אני לא יכול לדמיין את עצמי בשום מקום אחר, עם כל הקושי והכאב. גם החבר'ה האלה בברלין ובמקומות אחרים כל הזמן שותים בצמא את מה שקורה כאן, חצי מהחיים הרוחניים שלהם מתרחשים בישראל. אז למה לי לנסוע לשם אם אני כבר כאן?".
