"זה הרגע לשירה של גבורה"
"זה הרגע לשירה של גבורה"
כתב העת האמוני "משיב הרוח", בשיתוף פעולה עם קצין חינוך ראשי, מוציאים קובצי שירה שכותבים לוחמים בחזית. "צריך לחבר מחדש בין השירה לרוח ההקרבה", אומר העורך אליעז כהן שמתעקש שאין פה שירה מגויסת, "אפשר לזהות בשירים גם את הפצע והכאב"
לפעמים כשהתותחים רועמים — דווקא אז המוזות שרות. למשל "הנני" אסופת שירה שכתבו לוחמים, ביוזמת כתב העת לשירה "משיב הרוח", המזוהה עם הציונות הדתית, היא דוגמה לאירוע כזה המשותף למפקדת קצין חינוך ראשי שהעומד בראשה, תא"ל אופיר לויוס, כותב שירה בעצמו. את האסופה עורך המשורר אליעז כהן, חבר כפר עציון, ממייסדי "משיב הרוח". האסופה הראשונה כללה שירים עכשוויים על המלחמה שנכתבו בעורף, וכעת רואה אור האסופה השנייה, שכולה שירים שכתבו לוחמים ולוחמות בחזית ממש. למשל, שירו של רס"ן מיכאל סימון, מ"פ בגדוד 8119 בחטיבת ירושלים: "בְּגַן יְלָדִים/ פָּרַסְנוּ קַרְיוֹקִי/ וַאֲנָשִׁים זָרִים הָפְכוּ קְרוֹבִים/ עַד שֶׁהַיְּלָדִים יָשׁוּבוּ/ נִהְיֶה אֲנַחְנוּ לְנִיר־עַם".
שתי האסופות יצאו לאור כחוברות קטנות, כל אחת הודפסה במהדורה של כ־1,000 עותקים, והן מחולקות לחיילים דרך קציני החינוך. "זה מה שאנחנו יודעים לעשות ב'משיב הרוח' – לאסוף חומרים יפים ולהוציא משהו בעל ערך", אומר אליעז כהן. "הקח"ר אופיר לויוס למד אצלנו בכיתת השירה 'מזמור' בשנה שעברה, וכשהציע את הרעיון לאסופה, פרסמנו קול קורא ביום חמישי מיד אחרי המאורעות, והגיעו מאות שירים. חשבנו שללוחמים בשטח לא יהיה מה לעשות עם גיליון עב־כרס של 100 עמודים, אז בחרנו בפורמט קטן יותר. באסופה השנייה כתבו לוחמים שהשתתפו בשחרור בארי, ניר עם ויכיני, הם מתארים חוויות מתוך הקרבות, מתוך הטראומה”.
שם האסופה "הנני" מוליך היישר אל עקידת יצחק, וזו מחשבה מצמררת על דורות של צעירים שמקריבים את חייהם.
"זה לגמרי מזכיר את עקידת יצחק אבל לא רק. זה לא רק ה'הנני' שמשיב אברהם לאלוהים שמעמיד אותו בניסיון, זו גם קריאת 'הנני' של משה שנחלץ למראה הסנה הבוער וסבלם של בני ישראל, וזו גם הקריאה של ישעיהו לשאלה האלוהית 'את מי אשלח ומי ילך לנו?', והוא עונה בהתמסרות 'הנני שלחני!'. קריאת 'הנני' התגלגלה עלינו בכל הדורות ועכשיו היא באה עם 170% גיוס ביחידות השונות ובאלפי יוזמות התמיכה וההתנדבות האזרחית".
כהן, בן 51, נשוי ואב לארבעה, הוא חבר הקיבוץ הדתי כפר עציון בשטחים. שלושה מבניו מגויסים כעת. הוא נולד בפתח תקווה ובילדותו עברה משפחתו לאלקנה בשומרון. הוא עובד סוציאלי בהשכלתו ובהכשרתו, ומאמצע שנות ה־90 עוסק בכתיבה. ב־1995 הצטרף לכתב העת "משיב הרוח" ומאז הוא פעיל בו, עורך גיליונות ומלמד כיתות שירה. עד כה פרסם שישה ספרי שירה.
"צריך לחבר מחדש בין השירה לרוח הגבורה וההקרבה, לא רק בין השירה לטראומה", אומר כהן. "זוועות 7 באוקטובר בלתי נתפסות אבל היו גם גילויי גבורה. קצת כמו רוח תש"ח. מאז זה נעלם כי נוצרה הפרדה בין המילייה של היוצרים לבין הלוחמים. השירים שפורסמו תוך כדי מלחמות ישראל נועדו לומר 'לא'. ואנחנו עכשיו קראנו הפוך מזה — 'הנני', כי התעורר משהו נורא וגם גדול, בעיניי זו מלחמת הקוממיות השנייה. אז חיפשנו משוררים חדשים, לא רק חיים גורי חדש, אלא גם דליה רביקוביץ חדשה — שיהיו בשירים גם המחאה והקינה והפצע. בעשרות השנים שחלפו מאז 1948 נוצרה הפרדה חשובה וכואבת בין השירה והמלחמה".
זה כי העולם היוצר מזוהה עם התנגדות למלחמה, עם שאיפה לחיים נורמליים.
"כן, וגם לא היו הרבה יוצרים שהם עצמם לוחמים. בחבורת 'לקראת' כן היו, יהודה עמיחי שהיה לוחם תש"ח, ואריה סיון ומשה בן שאול שעברו את המלחמות וכתבו על זה, אבל ההתבטאות שלהם כבר היתה מסויגת. תמיד עושים השוואה בין 'הנה מוטלות גופותינו' של גורי ובין 'גשם יורד על פני רעי' של עמיחי. זו חוויה של אותה מלחמה אבל תהום פעורה בין שירת הקינה המהללת של גורי לבין שירת המחאה של עמיחי. בדור שבא אחריו גם משוררים שכתבו מתוך המלחמה — יצחק לאור, רמי דיצני וצביקה שטרנפלד, כתבו את הפואטיקה של הזוועה. שלא לדבר על משוררים שהפכו את זה לאג'נדה מכוונת כמו זך או ויזלטיר, שכתבו על הזכות הגדולה לומר לא. הפיצול הזה יצר שסע זהותי פואטי, שגם אם אתה משורר קרבי, אתה לא תכתוב שירים שמהללים את החוויה".
אבל עכשיו רוחות המלחמה עם הרוח הגבית מצד קצין חינוך ראשי לא ישפיעו על השירה ויהפכו אותה לשירה מגויסת ולא־ביקורתית?
"אין בשירי 'הנני' תעמולה. אפשר לזהות בהם גם את הסדק, את הפצע, את הכאב. זו לא שירת גבורה נטו. היו כאלה שקיטרגו עלינו, מה אתם מחזירים את השירה המגויסת הרעה. אנחנו החשודים המיידיים בתור מתנחלים אבל יש לנו קרדיט של 30 שנה ב'משיב הרוח' של שירה טובה. מה שכן חדש — גם בחברה הישראלית — זה הסיפור של 'הנני', של הנכונות, ההתמסרות".
כהן מציין ש"יצחק לאור כתב שלא ייתן לבנו להתגייס. מהלך ההתנכרות הזה הוא חשוב וקשה, ואפשר להבין מאיפה הגיע, אבל בסוף זה לא מהלך בריא לחברה, כשהוא הופך להיות הדרך היחידה לכתוב על דברים, בעיקר כשאומה נמצאת במלחמה שאי אפשר לערער על צדקת דרכה".
כהן מסכם ש"זה הרגע לזקק את הקול של ההתגייסות וההתמסרות, לצד הפצע. כמשורר וכאקטיביסט אני יודע שימים גדולים צריכים מילים גדולות ותודעה גדולה. בששת השבועות האלה חמסו לנו כל כך הרבה דברים יקרים, אנשים יקרים, אבל חמסו לנו את המילים. אנחנו באלם. הניסיון של 'הנני' הוא ניסיון לארגן מחדש את המילים, את תמונות הנפש".
שיחה מהמילואים
נתנאל אלינסון, לוחם במילואים בפלס"ר צנחנים
- מָה שְׁלוֹמֵךְ אֲהוּבָה?
- מַרְגִּישָׁה מְצֻיָּן!
(נוֹשֶׁמֶת עָמֹק. מַסְתִּירָה אֶת הַכְּאֵב.
כִּי יוֹדַעַת,
אִם הוּא יַרְגִּישׁ שֶׁטּוֹב לָנוּ, יוּקַל לוֹ)
- וּמָה שְׁלוֹמְךָ אָהוּב?
- מַמָּשׁ טוֹב!
(מְטַאֲטֵא אֶת אִי־הַוַּדָּאוּת.
אִם הִיא יוֹדַעַת שֶׁטּוֹב לִי הִיא שְׂמֵחָה יוֹתֵר)
כָּכָה שְׁנֵינוּ
מְשַׁקְּרִים זֶה לָזוֹ
מֵאַהֲבָה.
הֲרֵי כְּבָר אָמְרוּ חֲכָמִים
שֶׁמֻּתָּר לְשַׁקֵּר מִפְּנֵי הַשָּׁלוֹם
וְעַכְשָׁו
זְמַן מִלְחָמָה
