רוני הדר: "אני מאמינה שפעולות קטנות משנות מציאות"
רוני הדר: "אני מאמינה שפעולות קטנות משנות מציאות"
השחקנית והאקטיביסטית מנסה להשפיע על המציאות בישראל בכל דבר שהיא עושה: החל בסדרות הילדים שבהן היא משתתפת, דרך פרויקט "האוצר האבוד", ועד פעילות מוניציפלית בהרצליה שבה היא גרה ובהפגנות המחאה בעיר. עכשיו היא יצרה את "תפ(צ)נימו", סרטוני רשת שנונים וקצביים שבהם היא מסבירה סוגיות פוליטיות אקטואליות
לפני חודש השחקנית רוני הדר החלה ליצור סרטונים קצרצרים, באורך של פחות משתי דקות, וליתר דיוק בזמן שלוקח להכין טוסט, שבהם היא מסבירה עניינים אקטואליים ופוליטיים במרץ, בבהירות ובתמציתיות. הסרטונים - המצולמים היטב וארוזים בגרפיקה ובקופירייטינג מוצלח - שנקראים “תפ(צ)נימו”, הם חלק מאתגר ההצנמה. חוקי האתגר פשוטים - להסביר סוגיות מורכבות בזמן קצר (כנראה כאורך של יכולת הריכוז של הגולש הממוצע), ובעצם רק רוני צריכה לעמוד באתגר הזה.
בכל סרטון היא נראית יושבת במטבח מעוצב, כשעל השולחן לצידה ישנו טוסטר. הקריין בתחילת הסרטון תוהה "האם רוני הדר תצליח להסביר (כל מיני דברים) בטרם הטוסט יקפוץ?", דברים כמו "מה זה מכונת הרעל?", "מה זה אמון קונסטרוקטיבי?", "מה זה גרעין תורני?", "למה החרדים לא באמת רוצים פטור?". האם היא עומדת באתגר? במילה אחת - כן. היא עומדת בזמנים. האם גם ההסבר טוב ומובן? על זה בטח יהיה ויכוח. לדעתי, כן. היא פורשת את משנתה המהודקת בדיוק עד הרגע שבו פרוסת הקלי מזנקת מהמצנם ומסמנת את סוף הדיון. הסרטונים כבר זוכים לאלפי שיתופים.
רוני הדר, בת 42, היא שחקנית מוכרת ואהובה מאוד מסדרות ילדים כמו "ילדי בית העץ" של כאן־חינוכית, שבה היא מגלמת את טלילה, "קלמרים" ו"מלון הוטל". היא נשואה לאיתי נגלר, גרה בנווה עמל בהרצליה, ואמא לארי, בן ה־10 ולליבי בן ה־6.
יותר רחובות על שם נשים
בשנים האחרונות היא עסוקה בפעילות חברתית. "קשה לי להגדיר את עצמי כשחקנית", היא אומרת, "כי תמיד הרגשתי שאני עם רגל אחת בחוץ. אני גם מחזאית ותסריטאית, ובשלוש שנים האחרונות "אני מנהלת את פרויקט 'האוצר האבוד' יחד עם חברתי ענבל בוסיבא שיזמה אותו (בשיתוף חברת ברינקס ועמותת עיגול לטובה), פרויקט התנדבותי חינוכי בתוך בתי ספר, איסוף מטבעות של 10 אגורות שלכל אחד יש בבית. אספנו עד עכשיו יותר ממיליון שקלים. המורים שכיתותיהם משתתפות בפרויקט מקבלים מאיתנו ערכה עם מערכי שיעור על חינוך פיננסי ועל התנדבות וסולידריות חברתית".
היא גם מנחה את ההפגנות נגד הממשלה בהרצליה. בעברה גם היתה בוועד המנהל של שח"ם ובבחירות המוניציפליות האחרונות לעיריית הרצליה היתה ברשימה של "חוזה חדש". "כל הרשימה מורכבת מנשים מקסימות שהן חברותיי למאבק. דנה אורן ינאי, ראשת הסיעה וכיום סגנית ראש עיריית הרצליה, הביאה למהפך ליברלי אמיתי בעיר", היא אומרת. הדר אינה במועצה אבל היא חברה בדירקטוריון האמנות והתרבות שלה. "יש לי יד בהצבעות, ואני גם בוועדת שמות הרחובות, ודואגת שיהיו יותר רחובות על שם נשים. 90% משמות הרחובות של הרצליה הם של גברים. אני מאמינה שדברים קטנים משנים מציאות. לפני שנה למדתי באידיאה, המרכז לדמוקרטיה ליברלית, ומשהו אצלי השתנה".
המודעות גורמת לה לפעול גם בתחום הטלוויזיה. "אני כותבת לפעמים את התסריט ל'ילדי בית העץ' ואז אני מקפידה שדמות הרופא תהיה רופאה, והמורה יהיה גבר. בעונה האחרונה של 'ילדי בית העץ' הדמות שלי טלילה נהייתה בעלים של בית קפה בחורשה. ראיתי שבתסריט כתוב 'טלילה חותכת סלט ואומרת כך וכך...’, ‘טלילה מכינה קציצות ואומרת כך וכך...’, ואמרתי לשירילי דשא היוצרת שזה מפריע לי שהאשה המבוגרת היחידה בסדרה חזרה למטבח. אז החלטנו שבמקום, אני אדפוק מסמר בקיר או אעבור על החשבונות. פעולות מאוד קטנות, אבל אני הרגשתי ששיניתי משהו לטובה. ככה גם עם הרחובות.
"בעקבות הסרטונים התחיל שיח עם אנשים ברשת שמגיבים בכל מיני דרכים. לפעמים אני נכנסת לראות מי הם האנשים האלה שמאחלים לי ולילדים שלי קללות איומות. ברגע שאני רואה שזה לא בוט אלא בן אדם שמצולם עם הילדים שלו, בא לי לכתוב לו: 'עם הפה ג'ורה הזה אתה מנשק את הילדים שלך בבוקר?'. זה הכי מפחיד אותי. אבל בסוף אני אוהבת ליצור קשר ולנהל שיח, אני עושה את זה גם בהפגנות בהרצליה. אני אוהבת את הקשר האנושי כדי להבין איפה הכאב של הבן אדם הזה.
את הסרטונים יוצרת הדר יחד עם מורן מישל,עמרי מרכוס, עורך תוכן ותסריטאי, ומשה רדמן. "מהשיחות שנוצרו ראיתי שאנשים מתווכחים איתי ללא עובדות וידע בסיסי. אני עובדת עם צוות מקסים שכולל את מורן מישל ועמרי מרכוס, עורך תוכן ותסריטאי. עמרי נזכר שהיה בניינטיז פורמט כזה של עד שהטוסט קופץ, גימיק לאמוד זמן. עשיתי סרטון על הרפורמה של מיקי זוהר בקולנוע, שזכה להרבה מאוד צפיות. עכשיו מאוד הייתי רוצה לשחרר סרטון על ההתחמשות האזרחית, על כך שבן גביר אומר לאזרחים 'קחו נשק'".
למי את מייעדת את הסרטונים?
"אנחנו לא מדברים אל אף מחנה. הכל נורא פלואידי: יש ימין מתון ושמאל־מרכז, המרכז נהיה ימין, והכל נהיה עיסה פוליטית. הסרטונים מיועדים למי שמגדירים את עצמם ליברלים, גם ימין ליברלי, ורוצים להבין מה קורה כאן, גם לאנשים במחנה שלנו שלא תמיד יודעים להסביר עד הסוף, וגם כמובן לבני הנוער ואנשים צעירים שיהיה להם מונגש וקל להבין. למשל עכשיו, הדבר שהכי בא לי לדבר עליו זה על ברק חירם והנאום שלו שאין יותר מפלג ממנו. הוא תקף את התרבות הישראלית, ההייטק והשמאלנים. אלה גם אנשים שלוחמים לצידו, ופשוט לא מאמינים במשיחיות, לא חושבים שהצבא צריך לגאול אדמות. במקום להגיד אנחנו מקווים לתקן, הוא מאשים את החברה הישראלית".
ההבדל בין הרצליה לקפלן
גם היא מאשימה את החברה הישראלית, רק שהיא מפנה את האשמה אל עצמה ולחברה שממנה היא באה. "אני חושבת שביבי שורש כל רע, אבל גם אנחנו אשמים, איך נתנו לצבי סוכות, דוד אמסלם, טלי גוטליב ולימור סון הר מלך - הרשימה לא נגמרת וכל אחד מהם יותר חדל אישים מהאחר - להגיע כל כך רחוק? אנחנו בנקודת שפל גדולה עם הפריצה לבסיסים בשבוע שעבר. איך הגענו לזה? המחנה הליברלי־דמוקרטי ישן על האף. בנמנום מוחלט. התעוררנו רק כשנגעו לנו בדמוקרטיה, וזה אולי מאוחר מדי.
"אבל חייבים לסיים באופטימיות", היא אומרת. "מי שרוצה תקווה מוזמן לבוא להפגנות במוצ"ש בהרצליה. הן הדבר הכי מעורר תקווה שיש. זה לא קפלן, אין אוכלוסייה צעירה ובועטת. ההפגנות שלנו מלאות באנשים מבוגרים, שמגיעים עם דגל והליכון, ומשפחות צעירות עם ילדים. רואים בהן את העבר של המדינה שלנו ואת העתיד של המדינה והתמהיל הזה הוא ההגדרה של תקווה".
