השחקנית לירית בלבן: "אלמודובר חייב שחקנית כמוני"
השחקנית לירית בלבן: "אלמודובר חייב שחקנית כמוני"
השחקנית לירית בלבן מחשיבה את הסטנד־אפ החדש להישגה הגדול. היא גאה בחוש הצדק וביכולת שלה להסתדר עם אנשים אבל היתה רוצה להיות יותר קול, חושבת שעם אובססיית הניקיון שלה היתה יכולה לככב בקמפיין לדייסון, חולמת על ביטחון כלכלי שהיה מאפשר לה לגור בתל אביב - והיא לא תשכח לעולם את הקפה עם חנוך לוין
איפה אנחנו תופסים אותך?
"במרפסת. חזרתי אתמול מאוחר בלילה מצילומים בעין יהב לסרט של עומר טובי בשם 'טרופיקנה'. היה חם בצורה משוגעת וצילמנו בחוץ אז אני מתאוששת".
איך ואיפה את שותה את הקפה שלך?
"אני לא מתה על קפה, שותה רק קפה קר בקיץ וחוץ מזה תה. אני יושבת בבתי קפה רק אם יש לי פגישות".
עם מי היית רוצה לשבת על בירה?
"אלמודובר כי הוא תמיד מעניין אותי. הייתי שמחה להציע לו שאשחק באחד הסרטים שלו, ואם נשב על בירה אולי הוא ייקח אותי. אני גם יודעת קצת ספרדית אז זה ממש בזבוז שאני לא משחקת אצלו".
על מה את עובדת עכשיו?
“משחקת בבית ליסין בקומדיה ‘ארבע אמהות’ וב’תפוחים מן המדבר’ שזו הצגה יחסית חדשה והיא מתקבלת באופן מטורף על ידי הקהל. לשחק עם תיקי דיין שאני כל כך אוהבת זה תענוג ומתנה. עוד מעט מצלמים עונה שניה ל'כראמל' בכאן חינוכית. וכמובן הסטנד־אפ שלי ‘יאללה בלבן’. אנשים רגילים לראות אותי בדמות ופה זה מאוד אני. חשוב לי לדבר על החיים שלי ולהגיד אמיתות מסוימות גם אם הן לא הכי קלות לעיכול".
לירית בלבן
גיל: 50 • מקום מגורים: יפו
• מצב משפחתי: בזוגיות + 2
• שחקנית וקומיקאית. גילמה את נעמי כפית בסדרה "הבורר", את פזית בסדרה "חברות", גברת בלום בסדרה "כראמל". בימים אלה משחקת בהצגה "תפוחים מן המדבר" בתיאטרון בית ליסין ע"ש ברוך איבצ'ר, ומעלה מופע סטנד־אפ חדש "יאללה בלבן" ב־1 ביולי בצוותא 2 תל אביב
מה השריטה שלך?
"ניקיון. בעיקר לשאוב את הבית. אני מכורה לזה. לאחרונה גם השתדרגתי לשואב יותר טוב, ובכל הזדמנות אני שואבת את הבית. מתכוננת לקמפיין לדייסון".
מה העצה הכי טובה שקיבלת?
"לפני כל הופעה יש לי פחד לעלות לבמה, ואילן גנני חברי שכתב איתי את המופע אומר לי: 'תזכרי שכל מי שיושב בקהל היה מת לעשות מה שאת עושה ולא מעז'".
איך את אוהבת להעביר את שישי בצהריים?
"אני אדם שלא ממש לוקח זמן לעצמו, זה מאוד נדיר. אז אני בעיקר עושה קניות ומבשלת. יש לי שני מתבגרים שאוכלים כמויות בלתי נדלות".
איזה כוח־על היית רוצה שיהיה לך?
"להיות יכולה לעבור בזמן אחורה ולשנות דברים מהעבר שעשיתי. פחות לעבור קדימה כי מפחיד אותי לדעת".
באילו נסיבות יוצא לך לשקר?
"חייבים לשקר לפעמים לילדים אז אני משקרת בעדינות. שקרים קטנים כאלה כמו שאני הולכת לעבודה אפילו אם אני לא, כי אני יודעת שאז הם משחררים. שקר קטן מותר".
מי בעינייך האדם הכי סקסי?
"אם לבחור אחד אז אין ספק שחאווייר ברדם, השחקן הספרדי של אלמודובר. הבעל של פנלופה קרוז".
למי את מתגעגעת?
"לאמא שלי. היא נפטרה לפני 15 שנה. זה נראה לי עדיין כמו אתמול. היא חסרה לי בכל רגע בחיים".
איפה הכי היית רוצה לגור?
"במרכז תל אביב. חלום. אבל זה לא אפשרי כלכלית. יש לי בית ביפו ואני מאוד אוהבת אותו אבל חולמת על תל אביב, שהילדים שלי יוכלו להסתובב חופשי במרכז העיר. אולי אגשים אותו יום אחד, אחרי הקמפיין לשואבי אבק".
על מה את אוהבת להוציא את הכסף שלך?
"בגדים, נעליים וטיולים וגם אוהבת לאכול בחוץ. מאז הקורונה קניתי כרטיסי טיסה וביטלתי שלוש פעמים, אני לא מצליחה לנסוע לחו"ל. מנסה למצוא חלון. התחביב החדש הוא למצוא מתי לנסוע ולא להצליח".
מה היית רוצה לשנות בעצמך?
"פיזית הייתי שמחה לשנות את כף הרגל שלי כי היא מוגזמת. אני מידה 42 ולפעמים אפילו נוטה ל־43. זה קשה מאוד למצוא נעליים. בפנימי אני אובססיבית וטיפה נוירוטית ואני חושבת שאני צריכה להיות יותר קול".
על מה יש לך רגשות אשם?
"יש לי על המון ורובם סביב הילדים. שאני לא נמצאת איתם מספיק, שיוצאת בערב לעבוד, שלא עוזרת בשיעורים מספיק".
מה את מחשיבה כהישג הכי גדול שלך?
"מופע הסטנד־אפ שלי. זה היה מאוד לא מובן מאליו לעשות משהו לבד וגם לכתוב. תמיד הסתכלתי בהערצה על אנשים שכתבו, היה לי את הרצון הפנימי אבל לא האמנתי שזה יכול לקרות. גם התעקשתי לכתוב עם מישהו שאני מרגישה הכי בנוח וחופשיה לעבוד איתו. הרבה פעמים בתיאטרון אתה מתגלגל למשהו שלא אתה יזמת ועשית ופה זה ממש מא' ועד ת'".
מה מפחיד אותך?
"מחלות. אני קצת היפוכונדרית. יש גם פחדים מקצועיים שפתאום לא אוכל לעבוד, שלא ייקחו אותי לשום דבר, שהדבר הזה ייגמר ואין לי עוד מקצוע אחר. שיקרה משהו לילדים. ופוביה מטורפת מג'וקים".
מה הכי חסר לך בחיים?
"רוגע, שלווה זה דבר שאני עוד לא מצליחה להגיע אליה. הייתי נורא רוצה לעשות מדיטציה ולהצליח להיות יותר רגועה. וגם איזשהו ביטחון בסיסי קיומי, קוראים לזה כסף".
מה את מחשיבה כנכס היקר ביותר שלך?
"חוש צדק. יש לי רגישות מילדות לצדק, וגם אני מסתדרת מאוד טוב עם הרבה סוגים של אנשים. אף פעם לא רבה".
מי האמן שהכי השפיע על יצירתך?
"חנוך לוין. התוודעתי אליו בגיל 14 ומאז הערצתי. ראיתי כל דבר, קראתי כל דבר ואפילו נפגשנו פעם בבית קפה שזה היה וואו. הייתי אמורה להיות עוזרת במאי שלו ובסוף זה לא הסתדר. ישבנו ארבע שעות בפגישה ונקרענו מצחוק. אני אקח את זה איתי לקבר".
אם לא היית שחקנית מה היית עושה?
"מטפלת או פסיכולוגית. הייתי מוצאת דרך לטפל באנשים".
