הצלמת ורדי כהנא: "מי שלא בפריים הם הנושא שלי"
הצלמת ורדי כהנא: "מי שלא בפריים הם הנושא שלי"
הצלמת עטורת הפרסים ורדי כהנא נענתה ב־7 באוקטובר לקריאת המשטרה לסייע באיסוף ותיעוד החפצים של קורבנות הנובה. מה שהתחיל בסטודיו קטן בשטח התפתח לקיטלוג שובר לב של אלפי אביזרים, שחלקם מוצג כעת בתערוכה. "לא מיד ידעתי שיש לתמונות ערך אמנותי וגם התלבטתי אם להציג עכשיו כי עוד לא עיבדתי את כל מה שצילמתי"
במקבץ הצילומים של ורדי כהנא בתערוכה "אלבום דרום", שנפתחה בשבוע שעבר במוזיאון לאמנות פתח תקווה, חסר דבר מה. משהו שנמצא בכל העבודות הקודמות של הצלמת המפורסמת, זוכת פרס סוקולוב — אנשים. בתמונה גדולה שלה התלויה בתערוכה, נראית רחבה נטושה של קרחת יער בין המטעים בקיבוץ רעים, ובה רק שיירי חפצים מפוזרים על הארץ.
לידה שש תמונות קטנות יותר התלויות בשני טורים ובכל אחת מהן צילומים סטריליים של חפצים מאותו המקום, שצולמו בסטודיו, על רקע לבן, לכאורה נטולי הקשר. "אלה צילומים שאין להם משמעות מחוץ לנסיבות הטרגיות", אומרת כהנא. יש שם צילום של משקפיים זהובים עם השתקפות מעוינים סגולים, גלגל הצלה מפלסטיק של ילדים, מניפה ירוקה. מה שאין שם זה האדם שמרכיב את המשקפיים, הילד בגלגל או האשה המנופפת במניפה, אלה האנשים שהיו במסיבה בנובה, ומה שמצולם זה רק האביזרים שהותירו מאחוריהם, מי שלא בפריים הם בעיניה הגיבורים של התערוכה. "ההיעדר של המצולמים — הוא הנושא", היא אומרת.
4 צפייה בגלריה
פריטים של קורבנות הנובה שכהנא תיעדה. "את שואלת מה עושה שם בובת חד־קרן, כי את יודעת את הרקע לצילום"
(צילום: ורדי כהנא)
התערוכה היא חלק מ"אלבום דרום" — פרויקט שבו משתתפים צלמים ואמנים רבים המתייחס לאירועי 7 באוקטובר, ומוצג גם במוזיאון ראשונים בהרצליה, ויתלווה לו גם ספר. את החלק שלה בפרויקט החלה כהנא, בת 64, לצלם בסוף אוקטובר. בהתחלה בכלל לא היתה לה מטרה לעשות בצילומים שימוש אמנותי. היא היתה חלק מקבוצה של מתנדבים שעבדה עם יחידת לה"ב 433, במטרה לאסוף ולתעד חפצים מנתיב הבריחה של משתתפי מסיבת הנובה, מהשוליים של הכביש, מהתעלות ומהמיגוניות באזור, היא מסבירה. "הגעתי אל הקבוצה אחרי שהתנדבתי בלחתוך ירקות במסעדת 'האחים', כמו רבים אחרים, וחיפשתי לעשות משהו עם המצלמה. שנים שאני לא עוסקת בצילום עיתונות ולא בער לי לרדת לדרום בשביל זה, ובכל זאת האינסטינקט הזה כנראה חבוי. חידשתי את כרטיס העיתונאי שלי כי הדרום אז היה אזור צבאי סגור — וניסיתי להגיע עם ההסעות המאורגנות של לשכת העיתונות הממשלתית ודובר צה"ל", היא מספרת.
כהנא מתמחה היום בצילומי פורטרטים מבוימים ועשויים בקפידה רבה, אך בעברה עבדה כצלמת עיתונות ב"חדשות", וכצלמת מגזין ב"ידיעות אחרונות", והיא מי שצילמה את אחד מצילומי העיתונות האיקוניים בישראל, שבו נראה אמיל גרינצוויג בהפגנה בירושלים דקות לפני שנרצח על ידי מחבל יהודי. "צילמתי בהפגנות מאוד אלימות, אבל הייתי מעט מאוד זמן צלמת שטח.בקרב צלמים יש חלוקה בין ציידים ללקטים, אני צלמת מהסוג שמלקטת. אני לא רצה החוצה מבלי לדעת עם מה אני אחזור. אבל כשהתנדבתי ב'אחים' שמעתי שיש קבוצה של מתנדבים שבראשה עומדת רוית נאור, שעובדים על אפליקציה המקטלגת חפצים מהנובה. התנדבתי לצלם אותם. אלה צילומי מוצר ישירים, שזה הכי לא אני. אבל תחושת חוסר האונים של אחרי האסון הפעילה הרבה מאוד אנשים ואני בתוכם".
איך זה עבד בדיוק?
"הגעתי לאן שאמרו לי, הקמתי סטודיו קטן בשטח: הייתי מניחה את החפצים שהביאו לי על שולחן פלסטיק גמיש, מול שני פלאשים קטנים ולייט בוקס. צילמתי במצלמת טלפון שהמשטרה הנפיקה כדי שזה ייכנס אוטומטית ובאופן מסודר לאפליקציה. ובמקביל צילמתי במצלמה שלי אייטמים שמבחינתי מספרים סיפור".
כמו?
"למשל, מה עושה בובת חד־קרן בנובה? השאלה עולה כי אנחנו יודעים את הרקע לצילומים האלה".
מאיפה הגיעו החפצים?
"אלה החפצים שנותרו שם כשנפלו מהמכוניות כאשר כלים כבדים הזיזו אותם. הם נפלו מהבגאז', מתא הכפפות. הם הוצגו אחר כך יחד עם חפצים אחרים של משתתפי המסיבה בגני התערוכה בתל אביב, ועכשיו מוצגים בתערוכה בניו יורק. מאחר שהיה צריך להעביר את כל החפצים מהמרכז הלוגיסטי לגני התערוכה — הזזתי גם את הסטודיו שלי לשם ובחדר צדדי המשכתי לצלם פריטים כדי להספיק הכל".
כבר אז ידעת שיש לצילומים האלה גם ערך אמנותי?
"לא מיד. מאחר שראיתי את כל הצילומים מהשטח כשעבדתי על האוצרות של 'עדות מקומית' (שעלתה זמן קצר אחרי האסון, בדצמבר 2023 — ר"ק), לא היה לי אינטרס לצלם עוד מאותם דימויים. את יכולה להסתובב סביב הדבר החשוב ולהרגיש שאין לך מה להוסיף עליו. אבל הצילום של השטח הגדול שאליו הזיזו את המכוניות מהנובה לטיפול זק"א והמשטרה הזכיר לי את צילום המלחמה הנחשב לראשון בהיסטוריה של רוג'ר פנטון, שנקרא 'גיא צלמוות', מהאי קרים במאה ה־19. לי היה ברור שאני רוצה לצלם את הדימוי של מה שנותר בשטח אחרי האסון בהתייחסות אליו".
צילום חפצים המייצגים אסון מוכר מהעבר הקולקטיבי שלנו בתיעוד השואה.
"חפצים חסרי שיוך באמת מיד זורקים אותנו למקורות התודעה שלנו. גם אם את לא רוצה להגיע לשם — את שם. היו ערימות של משקפיים וגם ערימות של נעליים, ולא לקחתי אותם לצילום. קשה לעשות את ההשלכה הזאת בין נעל קונברס לנעל עור מאובקת, אבל היא כל הזמן שם. ולא רק אצל מישהו שהוא דור שני".
ההתייחסות לטבח נמחקה
כהנא מספרת שהתלבטה אם לפרסם את הפרויקט עכשיו. "הכל טרי. כשהאוצרת דנה אריאלי פנתה אליי, לא הייתי בטוחה שאני רוצה לתת את הפרויקט הזה כי הוא לא מעובד מבחינתי. אבל החלטתי לתת חלק קטן מאוד מאלפי הצילומים שצילמתי".
תרצי להציג את זה בחו"ל? ירצו לראות את זה בחו"ל?
"לא יודעת. ההתייחסות לטבח 7 באוקטובר בתערוכות של צילומי עיתונות בעולם, בנוסח 'וורלד פרס פוטו', נמחקה. ישראל נמצאת היום במקום אחר. כל תערוכות צילומי העיתונות נוקטות עמדה מוצדקת, באופן עקרוני, לטובת החלש בתוך קונפליקט — אם זה ישראל מול פלסטין או רוסיה מול אוקראינה. אבל ההתייחסות ל־7 באוקטובר בוורלד פרס פוטו פשוט לא קיימת, ולא משום שהיא לא קיבלה צילומים מצלמים ישראלים. הסיפור הישראלי נמחק.
"זה נובע מזה שהצילומים מעזה, הפליטים שפונו, ההרס הרב, כל זה תפס את כל המקום. תוסיפי על זה את העובדה שאירועי 7 באוקטובר לא באמת צולמו. רוב הצלמים הגיעו רק אחרי שהגופות פונו, והשריפות כובו. והעובדה שצילום נוראי של חבורת נוחבה שחוטפת את גופתה של שני לוק זכתה בפרס ראשון בתחרות בינלאומית חשובה (תחרות הפוטו ג'ורנליזם מטעם בית הספר לעיתונות באוניברסיטת מיזורי — ר"ק), פשוט מזעזעת".
יש טענה שהתמונה הזאת, כמו התמונה המפורסמת של הילדה הרצה עירומה בווייטנאם, יש בה משמעות כי היא מתעדת את מה שקרה באופן הכי ישיר, שאין להתכחש לו.
"ראשית, התמונה הזאת לא הוציאה את האמריקאים מווייטנאם כפי שנוהגים לטעון. שנית, ההבדל בין הצילום של אנשי הנוחבה חוטפים את גופת שני לוק לעזה, לבין הצילום של קים פוק של הילדה שרצה עם אחיה, מבועתת מכאב, וגופה העירום מכוסה כוויות מהפצצות, הוא בעמדת הצלם: קים פוק מזועזע מהסבל של הילדה ואת רואה את האימה שלה, וברור לגמרי שהוא בעד מי שנקלעה בתמימותה למאבק בין מעצמות ואנחנו גם יודעים שהצלם אסף את הילדה הפצועה במכוניתו והביא אותה לחדר מיון וכך ניצלו חייה.
"בצילום של אנשי הנוחבה הצלם, במקרה הטוב, אדיש. הצילום אגבי, הוא לא מבקר את המעשה וגם לא מציג את הטרגדיה של שני לוק. במקרה הרע הוא אחד הגברים שחוגגים על גופת הבחורה הצעירה. ברור שהצלם הוא חלק מהמתקפה ולא בעמדת עד. אין לו בעיה עם זה שחבורה של גברים גוהרים על גופה של אשה צעירה.
"חובה להציג את הצילום הזה ברבים, כי הוא מראה פרקטיקה אכזרית במיוחד כלפי נשים, שצבאות מסוימים בעולם תופסים אותה כלגיטימית. אבל הזוועה היא במתן הפרס לצילום כזה. זה אומר שהנורמות של חבר השופטים 'האובייקטיבי' בתחרות התהפכו. באיזה עולם ערכים, התעללות וביזוי של גופת אשה על ידי חמישה גברים יכולים לקבל ציון לשבח?אני כועסת על הצילום הזה כי שני לוק שם היא הגביע שהם זכו בו. לא רק מדובר באויב מול קורבן אלא בחבורת גברים מול אשה ומי שנותן את הפרס זה פאקינג חברה יפנית, ניקון. אני לא מצלמת במצלמות ניקון אבל אם הייתי — בוודאי שהייתי מפסיקה לצלם בהן ולא קונה לעולם. זה מזעזע שחברה מסחרית תומכת בבחירה הזאת".
מאז אוקטובר היא בעיקר עוסקת במצב. אבל בספטמבר תהיה לה עוד תערוכה. "זה פרויקט שצילמתי במשך 17 שנים את הבן שלי והחבורה שלו. התחלתי לצלם ב־2007. צילמתי אותם לפני גיוס, כשהיו בני 18, ומאז בכל שנה. היום הם בני 35, ולחלקם יש משפחות וילדים. כך נהיו כ־30 חבר'ה במקום עשרה. אני קוראת לזה 'מחזור 2007'".
אף שזה פרויקט משפחתי ומצומצם גם הוא מקרין היטב על המציאות הישראלית: "אני מסתכלת על פלח של החברה שמשלם מסים, משרת בצבא, ומשתתף בהפגנות בקפלן. מי שפעם נחשבה לחבורה פריבילגית, היא החבורה שנותנת כאן את הגב למדינה. העניין מבחינתי הוא תמיד לצלם את הישראליות. לא משנה אם זו קבוצת בני נוער או משפחה מקוטבת או אלה אנשים שיש להם כוח להחליט. בסוף זאת הישראליות שלהם שמעניינת אותי".
